ניצה הזמינה תור במשרד הפנים, על-מנת לחדש את הדרכונים של שנינו ולהזמין לנו תעודות-זהות ביומטריות. שילמנו, קבלנו תור כפול לעוד 5 חודשים לשעה 09:00 במשרד הפנים בנתיבות, רשמנו ביומנים והגענו בזמן לאחר שהווייז הוביל אותנו בבטחה למגרש חנייה גדול. לפי שני אנשי-בטחון נעימי-סבר גילינו את הכניסה למשרד. התיישבנו ולאחר דקות אחדות נקראנו לעמדה 2; מולנו ישבה פקידה חייכנית שטיפלה בניצה ביעילות ובמהירות (ואכן, תוך ימים אחדים הגיעה בדואר תעודת הזהות החדשה והדרכון הגיע בדואר לאחר כחודש).
והנה הגיע תורי; הנחתי על הדלפק את תעודת הזהות הישנה ואת הדרכון הוותיק ואז אמרתי לפקידה: רק רגע, שמי הפרטי בתעודות הללו שגוי – שמי לא דן אלא דן אשר, והנה תעודת הלידה שלי! ואז הנחתי לפניה גם את תעודת הלידה שלי, המנדטורית של פלסטינה-א”י, מחודש מאי 1937!
מכאן ואילך התנהל בינינו דו-שיח מעניין: הפקידה מעלעלת במחשב ופוסקת: אין אצלנו שם כזה.
אני: הוא נמחק אצלכם כשעברתם מניהול ידני לניהול דיגיטלי.
היא: אז למה באת רק עכשיו?
אני: כי מצאנו את תעודת הלידה שלי רק כשאבי נפטר, בין המסמכים שלו {אשר היה שמו של הסבא שלי, אביו של אבא: הוא נפטר בדרך לארץ ישראל כשנסע מחצי האי קרים לאיסטנבול בשנת 1919 ונטמן בבטומי, גיאורגיה}.
היא: ולמה חיכית?
אני: כי אני כבר כמעט בן 86 ואני רוצה ששמי המלא יהיה רשום על המצבה שלי.
(ניצה, שהייתה כמובן עדת-שמיעה לדו-שיח הזה, אמרה לי אחר-כך בחוץ שהנימוק הזה שלי הכריע את הכף אצל הפקידה לטפל בנושא).
הפקידה לקחה בזהירות את תעודת הלידה שלי (ששוליה כבר התחילו להסמרטט מרוב השנים), צילמה אותה (די בקושי, כי במהלך השנים הנייר קבל גוון כהה) וניגשה להתייעץ עם שכנותיה בדלפקים הסמוכים ועם מנהל המחלקה. אחר-כך טלפנה לעורך-הדין של המחלקה ודיברה אתו ארוכות. אז חזרה, ואמרה כך: תראה דן, יש לך שתי אפשרויות: האחת – שתתחיל הליך מסודר של שינוי-שם – כאילו מהתחלה – שיעלה לך בתשלום וגם ייקח זמן; האפשרות השנייה – תשאיר אצלי את מספר הטלפון שלך ואני אמשיך לברר ואדבר איתך.
בחרתי באפשרות השנייה ובחוץ אמרתי לניצה: אני לא מאמין שהיא ממש תתקשר אלי, אחרי כל מה ששמעתי על התנהלות המשרדים בארץ… והתבדיתי: אחרי שלושה ימים הטלפון שלי צלצל ממספר חסוי: הפקידה “שלי” התקשרה! הגברת דיווחה לי בעדינות כי היא דיברה עם גנזך המדינה ושם מסרו כי אכן קיים שם רישום שרבקה ואברהם אקשטיין מחדרה הודיעו כי נולד להם בן בשם דן. וזהו. והיא מצטערת, אך נותרה לי האפשרות הראשונה שהיא הציעה. וכן, היא הזמינה אותי למשרד לבצע את התהליך של חידוש תעודת הזהות והדרכון – והפעם מבלי לחכות בתור (הרי כבר חיכיתי פעם אחת). יפה.
ועתה מנקרות אצלי בראש כמה סצנות: א. יש בלגן אפילו בגנזך המדינה ו”אשר” הלך שם לאיבוד. ב. בדרך לרישום, התקיים דיון בין אבא ואמא על השם השני שלי ואבא אמר: על שם האבא שלך כבר נקרא הבן הבכור של נישקה אחותך – (הלוא הוא איסר קפלן; איסר=ישראל). ואבא “ניצח” . ג. מעולם לא שמעתי בחוג המשפחה ובכלל כי קיימת האופציה שיש לי גם איזה שהוא “אשר” בתולדות חיי (*). ד. איך זה שהורי לא שמו לב לכך שבתעודת הלידה אני רשום כדן אשר; הרי מישהו הודיע למישהו מתישהו לרשום כך. ואופציה אכזרית אחרונה – ה. הרי התעודה נמצאה בין הניירות של אבא – היתכן שאבא דאג שכך יירשם ללא ידיעתה של אמא???
ועוד הרהור לסיום: ריבוי השמות הפרטיים אופייני לחברות סגורות (כגון מאמינים לסוגיהם) מחד-גיסא, ומאידך-גיסא אופייניים לחברות שגאוותן על תולדות שושלתן, כגון שליטים ובעלי תוארי-אצולה למיניהם. לגבי הראשונים – רבים שנחלצים מציפורני החברות הסגורות, מתנערים גם משמותיהם הנוספים; לגבי האחרונים – הם מתהדרים בשמותיהם הנוספים, וכל המרבה הרי זה משובח. ואני – נמצא היכן שהוא באמצע…
(*) אך אחי משה, הצעיר ממני בשמונה שנים, טוען שהוא תמיד ידע ששמי כולל אשר, ואפילו כך הוא מופיע בצוואה של אבינו !
דן (+ אשר?) גזית, 4.5.23
גם אני תמיד ידעתי שהשם השני שלך הוא אשר. אפילו עשיתי פעם בביה”ס היסודי עבודה על כך. במסגרת שיעור תורה התבקש כל אחד לבחור שבט משבטי ישראל ולעשות עליו עבודת אמנות. אני בחרתי שניים – דן ואשר. אז יש כאן יותר מידי עדים בשביל להתעלם מהעניין, ובכל זאת – תעלומה…