גבולות – זהו לא רק שם של ישוב

גבולות – זהו לא רק שם של ישוב

(אלא אחד ממגדירי אופיו של אזורנו)

בימינו המושג “גבול”, במשמעותו כסייג בין מדינות, הוא ברור למדי: או שהוא טבעי (ים, נהר, מדבר וכדומה) או שהוא מלאכותי, מסומן ולרוב מגודר; אך לא תמיד הוא כזה. למשל – מערכת הגבולות שבין קבוצת מדינות בצפון-אפריקה שחלקן מוזכר תדיר בחדשות: מצרים, לוב, מרוקו, ניז’ר וצָ’ד. ואיך אתה יודע שחצית גבול בין-לאומי בצפון-אפריקה? ובכן, בדרך-כלל אינך יודע, אלא אם לפתע חיילים חמושים עטים עליך. לרוב, קוֵי הגבול שם הם קוים ישרים, גבולות מלאכותיים החוצים אוכלוסיות זהות שסומנו בעפרון גס על-גבי מפות לא-מדוייקות בלשכות האימפריות ששלטו באזור (כמו קו הגבול רפיח-טאבּה וגבול ישראל-רצועת עזה). ומה באשר לגבולות מדיניים בעולם העתיק?

מקרה-מבחן מעניין לַשאלה הוא חבל הבשור התחתי – רצועת-שוליים רוחבית המפרידה בין אזור האקלים הים-תיכוני הגשום בצפון לבין המדבר הצחיח-למחצה בדרום: חבל-ארץ המהווה גבול אקלימי אך ללא מכשול טופוגרפי היכול לשמש כגבול פיזי, מלבד בגבולו הדרומי – חולות חלוצה; זוהי תערובת מרתקת של טריטוריה גבולית טבעית הנושאת אוכלוסיה נוודית-למחצה ממקורות שונים, אך יעד תמידי לאינטרסים של מעצמות עקב מעבר של מסלולי-צליינות, דרכי-סחר בין-לאומי וגם כמקור לשעורה ליצור בירה ובכלל כרצועת-שוליים לארץ הנושבת בישובי-קבע והראויה ליחס מיוחד.

בבדיקה לאחור, ניתן לבודד תקופות בהן שימש חבל הבשור התחתי כאזור-גבול או כחַיִץ בין שתי אוכלוסיות (כמו בין יהודה לפלשת), ולעתים אפילו עבר בו קו-גבול מוחשי. כבר בסביבות שנת 300 לפני הספירה עבר  בתחומי חבל הבשור גבול (לתקופה קצרה) בין שתי הממלכות שהוקמו לאחר מות אלכסנדר הגדול, בית תלמי במצרים ובית סילֵוּקוס בסוריה, אך לצערנו אין פרטים על אופיו. ההיסטוריון יוספוס פלאביוס (=יוסף בן מתתיהו) מספר לנו על גבולהּ הדרומי של השתלטות המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי (בערך 100 לפני הספירה) והוא חפף, כנראה, לגבולם הצפוני של חולות חלוצה – כלומר בשולי מערך ישובי הקבע (=כיום “דרך השדות”). במאה הראשונה לפני הספירה (כנראה בימי המלך הורדוס) החלה לתפקד “דרך הלימס” (“לימס” = בלטינית “גבול”; “לימס פלסתינה” – דרך מאובטחת במצודות לאורכהּ בין חאן יונס, דרך באר שמע לבאר שבע והלאה מזרחה) ושניתן לאתרהּ היום כמעט בוודאות. יותר מאוחר, שימש תוואי הדרך הזאת כגבול בין שתי פרובינציות באימפריה הרומית ויש לשער שחלק מהדרך אף היה מגודר בנוסח הלימס באירופה (ואולי ואדי אל-קוף, הזורם לאורכהּ, נוצר כתוצאה מכריית חפיר-הגנה מקביל להּ). עבור יהדוּת ארץ ישראל אז, גבול זה היה גם בעל משמעות כלכלית נכבדה: מעבר לו, היבולים היו פטורים ממס המעשׂר וכן מוּתרים לצריכה בשנת שמיטה.

קו הלימס הפריד, למעשה, בין הארץ הנושבת לבין טריטוריָת הנוודים; מסורת זו נשמרה כמעט עד ימינו: זה היה הגבול המקורב בין נחלת מַטֶּה העזאזמה מדרומו ומטה התראבין בצפונו – כפי שנקבע על-ידי האימפריה העות’מאנית בראשית המאה ה-20; בימי המנדט הבריטי, אסורה הייתה נשיאת-נשק מצפון לו. בראשית המיפוי המודרני, קיימת התעלמות מוחלטת מהשטח דרומית לקו זה; ואם במקרה לא שמתם לב, קילומטרים אחדים דרומית ל”לימס” ההיסטורי ובמקביל לו, קיים אצלנו קו-גבול מסומן היטב: גבול שטחי האימונים של צה”ל (ושומר נפשו “יתפוס” מרחק).

בית הביטחון במצפה גבולות, 1946, ארכיון ההגנה public domain Via Wikimedia

איני יודע אם המוסדות המיישבים ב-1943 שקלו את כל אלה בעת הענקת השם “גבולות” למצפה, אך אין כינוי יותר מתאים לישוב הממוקם בגבול חולות חלוצה בין הלימס ההיסטורי שמִּצפוֹנוֹ ו”שטחי האש” הנוכחיים שמִּדְרוֹמוֹ…

דן גזית

 

פורסם לראשונה ב “ככה זה , גיליון-87”

 

השארת תגובה