“בכביש חלק היזהר דחילק” (כדברי אדי מנדלסון – במבטא צרפתי חזק).
להלן כמה עניינים הקשורים לכבישים, צמתים, אירועי-כביש ומה שביניהם.
*** במהלך שנות ה-60, כיהנתי גם כרכז-קניות וכגזבר של הקיבוץ. והנה, קראתי בעיתון כי משרד התחבורה החליט לחדש, באופן כולל, את ניסוח שלטי הדרכים בארץ: הכיתוב העליון בעברית, מתחתיו באותיות לטיניות ומלמטה – באותיות ערביות.
מיד החלטתי, בדרכי הביתה מתל אביב, להתעכב ולהתענג בקריאת שלט חדש שכזה: נעצרתי ליד הצומת הסמוך לסעד (בטרם נבנה בו הכיכר) וקראתי: נחל עוז – )וגם באנגלית) ומתחתיו – או לאותה בושה – בערבית “וואדי עוז”… “גאוני שמות השלטים” פשוט תרגמו את “נחל” ל-“וואדי”. מיד “טסתי” הבייתה לגבולות וחזרתי עם מצלמה לתיעוד – ואכן למחרת כבר נעלם השלט, כנראה בידי אספני קוריוזים…
*** ערב אחד, בדרכי הביתה בכביש סעד-צומת מעון (232) הריק לחלוטין, לפתע עוצרת אותי מכונית-משטרה ובה שוטר ושוטרת: “אדוני, טסת בכביש במהירות מופרזת ועברת עבירה!” השוטר מכריז ומציץ בפני השוטרת איך הוא מרשים אותה בנחישותו… לא התבלבלתי ועניתי לו: “אדוני השוטר, כשלמדתי נהיגה, המורה שינן לי בקפדנות: תמיד תקלוט את תנאי הדרך ותנהג לפיהם! וזה, אדוני השוטר, בדיוק מה שעשיתי בכביש ישר, ריק לחלוטין ופנוי!”… הציץ השוטר לעבר השוטרת, הניד ראשו והפטיר: “או-קיי, אבל להבא תיזהר יותר!” ושחרר אותי…
*** בתי הבכורה ילדה במז”ט; מאחר היא חיפאית ורחוקה – היא והתינוקת התארחו אצלנו בגבולות, ובן-זוגה היה מגיע מידי-פעם לבקר. בערב אחד גשום יצא צפונה בחשיכה, ולפתע – בין סעד למפלסים – חש לפתע שיד נעלמה מרימה את מכוניתו, מסובבת אותה 360 מעלות ומניחה אותו בחזרה על הכביש צפונה… עקב האפלה, הבחור כלל לא הבחין כי צלח את אחד מערוצי נחל חנון הגועש, החוצה את הכביש ממזרח למערב ללא גשר! (בינתיים, הותקן שם מעביר-מים צנוע, אך נראה שהוא ממלא את תפקידו).
*** יום אחד יצאנו לבקר את משפחת בננו הצעיר בישוב שמשית, הסמוך לצומת המוביל. נהגתי בשופי ובנחת (ובמהירות סבירה) בכביש 6, וכלל לא שיערנו כי התחוללה בו דרמה באזור המרכז: התפוצץ צמיג של משאית גדולה והנתיב ממול היה חסום בעת התיקון. אבל – משום-מה, הצמיג הפסול נותר במרכז המסלול הנגדי, שלנו, בעקומת הכביש… הכביש – שחור; הצמיג הענק – שחור; היתה לי רק עשירית השנייה להחליט – אם אעלה על הצמיג בגלגל אחד – אנחנו מתהפכים! החלטתי לעלות על הצמיג במרכז המכונית ואכן לא התהפכנו – אבל כל התחתית של מכוניתנו התרסקה – והנה מתכון ל”טוטל לוס”.
יש לציין שהצוות של כביש 6 טיפל בנו יפה וכן חברת הביטוח.
*** רופא הילדים בקופת החולים בחדרה, בימי ילדותי, היה ד”ר פאלק, חרדת האימהות. בקולו הרועם גרם לכך, שבעיקר האבות הגיעו עם ילדיהם לטיפול. יום אחד חזר אבא איתי מקופת החולים במצוות הד”ר: שהילד לא יתאמץ והכל יהיה בסדר.,, אז הילד (אני) יושב בבית ולא מתאמץ – ומנחם (“ניסלה”) חברי בא לבקרני. עלינו ל א ט על האופניים (אסור להתאמץ…) ורכבנו קצת, לתחנת הרכבת (בואך גן שמואל), לפרדס חנה – בנימינה – לזיכרון יעקב – בחזרה לחפציבה דרך כביש החוף (החדש) ולחדרה (ולא התאמצנו…). אין צורך לומר שלמחרת הבראתי כליל…
*** במערכות הלימודים האקדמאיים שלי באוניברסיטאות תל אביב ובאר שבע, למדתי שפות זרות אחדות, בחלקן עתיקות: גרמנית, תורכית, מצרית רעמססית, ארמית, חיתית ועברית עתיקה. כל אלה בנוסף לאנגלית, לערבית ספרותית וערבית מדוברת עוד מבית הספר התיכון. הבעיה היא – אם אתה לא משתמש בשפה – היא נשכחת; וזה מה שקרה לי עם הערבית.
מיד עם תום מלחמת ששת הימים, לקחתי את הקיבוץ לטיול ב”שטחים המשוחררים”, שעליהם למדתי רבות במהלך לימודי הארכיאולוגיה לתואר ראשון, שני ושלישי (וגם לימדתי עליהם באוניברסיטת תל אביב בשעורים בקריאה מודרכת). מפות מעודכנות לא היו בידי, וקרה לי לא-פעם שנעצרנו בצומת כלשהו והתלבטתי לאן פונים. כמובן שברגעים כאלה פונים למישהו מקומי ושואלים – ואז, לפתע פורצת הערבית המדוברת מפיך – כאילו נולדתי איתה…
*** כחלק משרותי הצבאי כיהנתי כמ”כ טירונים במחנה 80. יום אחד התפנה לי ויצאתי מהבסיס בדרכי לבקר את ניצה בסמינר אורנים שבקריית עמל. מיד בצאתי מהבסיס נעצרה לידי מכונית ובה – לא פחות ולא יותר מאשר מפקד הבסיס! בדחילו ורחימו סיפרתי לו לאן התכוונתי להגיע והוא אמר: כדאי לך לבוא איתי – נסטה קצת מהדרך ולא תתאכזב! נכנסנו למה שכונה אז “כביש וואדי מילק” (היום כביש 70) ונעצרנו ליד מה שקרוי היום “מחלף עין תות”, ירדנו לשטח והתגלתה לעיני פריחה מדהימה של השושן הצחור! היה ממש כדאי להתעכב (ומומלץ לעיין בגוגל על הפרח המיוחד הזה)!
דן גזית, 22.01.2024