בראשית ימי בקיבוץ גבולות (מדצמבר 1957) עבדתי בענף השלחין; ברוב הזמן “העברנו קווים” – פעילות לא-קלה של פריסת קווי השקיה של צינורות אלומיניום בקוטר של 3 צול (צול = אינץ’ בגרמנית, כלומר 25,4 מילימטרים). כל “קו” בנוי מחוליות באורך של 6 או 12 מטרים שבקצותיהן חיבורים מהירים (המשתלבים בלחיצה) והמכילים גומייה למניעת דלף. בקצה כל צינור הותקנה ממטרה. ראשיתו של הקו הייתה בברז שבראש צינור ברזל קצר, המותקן על קו מים ראשי (בדרך כלל של 6 צול). צינור הברזל הקצר (המכונה “שטוצר” – כנראה גם-כן בגרמנית) מבצבץ מהקרקע בגבול החלקה, וסופו של הקו בפקק מאלומיניום בצינור האחרון, שבדרך כלל נמצא במרחק של 180-200 מטרים מהשטוצר (בהתאם לגודל החלקה). יש להדגיש כי שורות השטוצרים היו – בעיני העובדים בעיבודים –(חריש, דיסוק, תיחוח, ארגז מחליק) מכשול קבוע ומעצבן, ולא אחת היה פורץ גייזר-מים אדיר מהשדה, אות וסימן כי שטוצר כוסח בטעות על-ידי כלי שהתקרב אליו יותר מידי… באופן טבעי, השטוצרים היו מוקפים בתדירות בצמחיה פראית, פרי נזילות וטפטופים מהברז, וכך היו נוחים לזיהוי ממרחק. להובלת צינורות האלומיניום אל השדה וממנו היתה מותקנת עגלה מיוחדת. לציון מיוחד זכאי שפף, המסגר הגאון, שהמציא תפס מיוחד שאיפשר את גרירת הקו בשלמותו, מחלקה לחלקה, על-ידי טרקטור!
כאשר הצינור גמר את תפקידו בהשקיה והשטח קיבל את מנת המים הדרושה, הוא הועבר ידנית לשטוצר הבא – בתהליך מייגע המכונה “העברת קווים”. תהליך זה היה כרוך בהליכות רבות, הלוך ושוב ולאורך הצינור. יום אחד ישב אורי (מ”החוצבים“, כמובן) וחישב “נוסחה לצינור ולשני מעבירי קווים”, המצמצמת למינימום את ההליכות, כולל את בדיקת הקו לאחר פתיחת המים לביקורת סתימות בממטרות ולשאר נגעים: זאת היתה, כנראה, ראשית פריחתו העתידית של (היום הגימלאי) הפרופסור למתימטיקה אורי יחיאלי!…
כאשר קרתה לנו, הפלאחים מן השורה, תקלה בציוד ונזקקנו לשרותי המסגריה בגבולות – בדרך כלל התשובה היתה “אנחנו לחוצים בזמן, קח ארגז-כלים ותתחיל לתקן לבד”… וכך, יום אחד שהיתי במסגריה לשם תיקון כלשהו (ולך תזכור מה ניסיתי לפני ששים וכמה שנים לתקן… ואגב, כנראה מכאן התחילו שנותי הארוכות כרכז המסגריה, אבל זאת כבר אופרה אחרת), מישהו קרא לי “דן, בוא תעזור להרים” – היה זה חילזון פלדה כבד של מגדל התבואה (סילו) שתפקידו להעלות את הגרעינים תוך כדי סיבוב בצינור-פח. אך הרמנו כולנו, בקושי, את החילזון, מישהו פלט: ארוחת צהרים! והכל עזבו את המשקולת הכבדה – – – שנותרה על הזרת השמאלית שלי (או שלא שמעתי את ההזמנה לארוחה או שלא הייתי מספיק זריז לעזוב…). בחלוף ההלם, רכז המסגריה שמעון לקח אחריות והסיע אותי בג’יפ למרפאה, ושם אסתר האחות מיד טבלה את אצבעי הדווה בבקבוק מלא באלכוהול (פעולה שבדיעבד התבררה לי שהצילה את הזרת מקטיעה) ושלחה מיד את שמעון – “קח אותו מיד ל”הדסה” בבאר שבע!”
“הדסה” באר-שבע” היה מוסד רפואי שקדם בכמה שנים לבית החולים “סורוקה”. הוא שכן בעברו המזרחי של רחוב אסף שמחוני (והיום מתחברת לשם ממזרח סמטה על שמו – הדסה), בקו-אווירי כ-150 מטרים מצפון-מערב למסגד הגדול. הוכנסתי לחדר-המתנה קטן שבו כבר ישבו שני “מקרי-אצבע” אחרים (אחד מהם מקיבוץ חצרים). לאחר החבישה (שהחליפה את הקטיעה, כמו שצוין לעיל), חזרנו הביתה, לא לפני ששמעון קנה לי גלידה, פינוק לניחומים.
בבית החולים הצנוע “הדסה” בבאר שבע ילדו נשות חבל הבשור של ראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. מדובר בקומץ קיבוצים בעברו המערבי של נחל בשור, שאפילו עד היום – לא בכל דרך הוא עביר בעת זרימה שיטפונית, לא כל שכן אז. בימים כתיקונם, אפילו בכביש היחיד שחצה אז את הנחל (שהיה בעצם רק “סולינג” ללא חיפוי אספלט – היום מספר 241) היה מסוכן לנוע עקב מקרי-ירי רבים של מסתננים מתוך חישות הקנים של הנחל בקטע המעבר. אי-לכך, “ועדת הנגב” – ארגון יישובי הנגב שבגיבוי ממשלתי – שכרה דירה בבאר שבע, ובה השתכנו הנשים שבוע-שבועיים לפני הלידה הצפויה ללא לחץ במעבר המסוכן.
וכמובטח בכותרת המשנה של הרשימה – סוף-סוף הגענו: כינוייה המתבקש של הדירה הזאת בבאר שבע היה בית החסידה…)*)
(*) לפי המידע המקוטע המצוי בידי, בית החסידה שכן במה שהיום נקרא מדרחוב קק”ל, בסמוך (או בתוך) בית הקומתיים הראשון בבאר שבע. בקומת הקרקע שבבניין זה נפתח גם בית המרקחת הראשון בעיר. לאחר בדיקה ואישוש, חובה על המועצה לשימור אתרים לשלט את המבנה הזה בהתאם (אם עדיין זה לא נעשה).
דן גזית, 11.03.2022
ועד היום יש לך זאת מיוחדת שאין לאף אחד אחר 🙂
זרת – כמובן…