בין שתי ערים

בין שתי ערים

(לתולדות גבול השיפוט בין עזה ובאר שבע)

ב“ככה זה” 90 נמתחו קווי-גבול אחדים שעברו כאן במהלך הדורות; ברשימה זאת מוצג סיפורו של גבול השיפוט בין שתי הערים עזה ובאר שבע, שחצה את אזורנו בשלהי התקופה העות’מאנית.

במאה ה-19, המִדְרג המנהלי בסוריה-רבתי (לְרַבּוֹת שתי גדות הירדן) היה בנוי כדלהלן [לפי דרגה מִנְהלית – (כינויָהּ בתוּרכּוֹ-ערבית) – תואר הפָּקיד*] בסדר יורד:

פֶּלֶך, פרובינציה (וִּלַאיֵת): וַּאלִי.

מחוז (סַנְגָ’ק, פָּשָׁלִךְּ): מֻתַצַרִפְלִךְּ, פָּשָׁא

נפה (קָדָ’אאַ): קַאיִמַקָאם.

נפת-מִשְׁנֶה (נַאחִיָה): מֻדִיר.

כפר, שכונה (קַרְיָה, מַחַלֶּה): מֻחְ’תַאר.

המחוז הדרומי ביותר בארץ אז היה מחוז ירושלים שהיה כפוף לפלך דמשק (אשר שלט גם על הטריטוריה ממזרח לעמק הירדן). מחוז ירושלים עצמו השתרע מהירקון ועד לצפון הר הנגב, ומחוף הים דרומה עד סביבת רפיח ומזרחה עד לים המלח. בשנת 1872 ניתקו השלטונות את מחוז ירושלים מפלך דמשק והעלו אותו בדרג המינהלי, מתוך מגמה להדק את השליטה הישירה בדרום, ברצועת עזה ובצפון הנגב (וראו ב”ככה זה” 48 ו-68). לאחר כ-10 שנים, עם השתלטות בריטניה על מצרים, זיהו העות’מאנים את הצורך לבסס את הדרום מול “האיום הבריטי” ההולך ומתפתח, הפרידו את עזה ממחוז ירושלים והכריזו עליהּ כעיר-נפה עצמאית שגבולהּ הדרומי חצה את חבל הבשור התחתי.

מעניין לעקוב אחר גבול זה והשיקולים למהלכו: נקודת מוצאו המערבית היתה סמוך לתל רפיח-ים (העיירה עצמה עדיין לא נוסדה!) ומשם נמתח לדרום-מזרח עד לסביבת חולית דהיום, כשהוא כולל בתוכו את שני ישובי-הקבע הדרומיים ביותר ברצועת עזה (אבו מֻעַמָר ואל-עַדַּס) – כדי שיהיה ממי לגבות מסים. מָתְוֵי קו הגבול הזה הקפידו לא לכלול את ריכוזי הבדוים בפתחת-רפיח. בנקודה זאת פונה הגבול כמעט בזוית ישרה לצפון-מזרח, לאורך דרך קיימת (שברבות הימים תיסלל ככביש צומת גבולות-ניר יצחק, מס’ 232); כאן “סופח” לנפת עזה הכפר שֻׁעוּת (מסים, כנ”ל…) – כיום חוות משק-צאן. הגבול ממשיך לנביעות שַׁלַאלֶה (עין בשור, כיום בפארק אשכול) ומשם באותו הכיוון עד חִ’רְבֶּת עִרְקְ (ציון-דרך בולט, מערבית לחוות נעמ”א, בשפך נחל שרשרת לנחל גרר).

בנקודה זאת, סמוך לנביעה הדרומית ביותר בנחל גרר, חוצה הגבול את הנחל מזרחה, ממשיך צפונה ומזרחה על גדתו הדרומית של נחל גרר וכך כולל בתחום נפת עזה את כל מקורות המים הטבעיים באגן הגרר. הגבול ממשיך מזרחה מדרום לרהט ונפגש עם התחום העירוני של נפת-משנה חברון ליד באר צקלג (ביר חֻוֵּילְפֶה) – מקבץ של שלוש בארות שופעות.

אם-כן, ניכר כי הגבול התוחם את נפת עזה הקפיד להקיף ולכלול ישובי-קבע ומקורות-מים מחד-גיסא ולא לנגוס יתר על המידה בנחלותיהם של הבדוים מאידך-גיסא.

בעשור האחרון של המאה ה-19, השלטון העות’מאני כבר ייעד מרכז שליטה חדש בצפון הנגב, בלב הטריטוריה הבדוית, ליד מקבץ בארות בשם בִּיר-א-סָבְּעְ (“באר האריה”, שהוא שיבוש של השם הקדום באר שבע**). את ראשית בנין עיר הנפה דחו לשנת 1900 כדי ששלושת מִבְנֵי השליטה המרשימים, שנבנו ראשונה (מסגד בסגנון עות’מאני, בית המושל – היום מוזיאון ו”סָרָאיָה”=מרכז ממשל, היום מובלע בבניין המשטרה הצמוד לפיקוד הדרום) יתנוססו ב-1901, בחגיגות מחצית היובל לעליית הסֻלְטָאן על כסאו***. הקמת שאר המבנים בבאר שבע התנהלה בעצלתיים ורק ב-1910 הוכרז רשמית אזור השליטה של הנפה ונעשו תיקוני-גבול בשטחהּ הדרומי של נפת עזה כדי להעביר לנפה החדשה כברות-ארץ מפיקות מסים.

“בית המושל” , באר שבע by: Daniel Baránek via Wikimedia | CC BY-SA 3.0

שני שטחים משולשים הועברו מנפת עזה לנפת באר שבע: במערב – משולש הכולל את שני הכפרים הדרומיים ברצועה ואת שֻׁעוּת שנזכרו לעיל ועוד את א-שִּׁמַאליה (ליד ניר יצחק). במזרח נגזר מעזה משולש גדול בין נחל גרר לשמורת פּוּרה ובאר מאחז (גם-כן מקבץ של שלוש בארות בתוספת קבר קדוש) ובו חמישה כפרים זעירים. בתמורה נמסר לעזה משולש קטן מזרחית לעין בשור (היום בפארק אשכול), ובו הכפר הגדול עִמַארָה (אורים) ****.

 

קו-גבול זה שימש עד שנת 1922; אז ארגן הממשל המנדטורי חלוקה חדשה לחלוטין של המחוזות והנפות אשר הושפעה מהתנאים הפוליטיים יותר מהפיזיים (לא היתה גביית-מסים נפרדת לכל נפה).

דן גזית

 

* ראשי המינהל בכל המדרג היו מתמָנים במכרזים שנתיים. הזוכים היו אלה שהתחייבו להשלים את מִכְסת המסים המוטלת מגבוהּ (ושבאותה הזדמנות פעלו גם “לעשות לביתם” בּוֹנוּס שיצדיק את הטרחה וההוצאות…).

** לפי מחקרו של אברהם נגב, שמות קדומים של מקורות-מים קבועים בנגב נשמרים (לעתים בשיבוש) עקב רציפות השימוש בהם.

*** יחד עם עוד מפעלי-בנייה מעוררי התפעלות בכל רחבי הארץ (בישובים צפת, נצרת, עכו, חיפה, בית שאן, שכם, קיסריה, יפו, ירושלים ועזה).

**** בשנת 1908 הוכרזה חפיר-עוג’ה (כך!), שהיא ניצנה, כנפת-משנה בנפת באר שבע אך בנייתה הממשית החלה רק ב-1912, עם הפיכתהּ לבסיס צבאי נוכח סיני, ערב המלחמה העולמית הראשונה.

פורסם לראשונה ב “ככה זה , גיליון-105”

 

השארת תגובה