מעשה שהיה: פעוט, יליד האזור, טייל עם הוריו בהררי דרום סיני; כבר ביום השני ניכר בפניו חוסר-נוחות. שאלוהו הוריו המודאגים: מה קרה חמודי, הנוף לא מוצא-חן בעיניך? ענה הפעוט: איך אני יכול לראות את הנוף כשההרים מסתירים אותו?
ואכן, תבנית נוף מולדתו של אותו פעוט היא כמעט שטוחה, מלבד התרוממויות צנועות במערב האזור הרומזות על רכסי כורכר קבורים תחת הצטברויות של חרסיות, לֵיס וחול. הכיסויים הללו הובלו ברוחות, כל אחד בעיתו, במהלך שתי רבבות השנים האחרונות (והתהליך עדיין נמשך בהווה בעוצמה ממוצעת של מטר אחד באלף שנה). הרבדת המשקעים האֵיאוליים (=של הרוח) בצפון-מערב הנגב נוצרה עקב מפגש דרמתי בין השוליים הצחיחים של הקרחון הגלובָּלי הנסוג ,שָם מקור האבק והחול, לבין סופות ממושכות שנשאו אותם מזרחה, אלינו; כאן פגעו ענני האבק בלחות של החלק הגשום יותר בצפון האזור (בין 250 ל-350 מילימטרים בממוצע לשנה),והתרבדו בעזרת המים לשמיכת ליס שעובייה המֵרבי מעל 25 מטרים; ככל שנדרים, אחוז החול בליס הולך ורב עד שבדרומו של החבל – הכיסוי בנוי מחוֹליוֹת (דיוּנות) שחלקן עדיין נודד ומכסה שדות ודרכים.
מבחינה טופוגרפית, מוגבל המישור מכל עבריו בהתגבהות שוליו: בצפון – בגבעות הגדה הדרומית של נחל שקמה; במערב – ברכס הכורכר שעל חלקו עובר הגבול עם רצועת-עזה; בדרום – בחוליות הגבוהות של חולות חלוצה; במזרח – במדרגה טופוגרפית בגובה 200-250 מטרים מעל לפני הים שהיתה בעבר הגיאולוגי חוף קדום. ממדרגה זו ומזרחה מתאפיין צפון הנגב בנוף גבעי בעל תשתית סלעית, השונה לחלוטין מאזורנו ברוב מאפייניו ובהיסטוריה שלו.
המישוריות המודגשת של דרום החבל (“מישורי הבשור”) זכתה להכרה “רשמית” בשנת 1923 כאשר סומן, ליד אורים, קו הבסיס למדידת הטריאנגולציה של כל ארץ ישראל שאורכו 5650 מטרים – ישר כמיתר מתוח; לא ייפלא, איפוא, מעשהו של הסטודנט לגיאוגרפיה מאורים שבמסגרת המטלה של מורהו (“כל אחד יכין מפת-תבליט של יישובו”) הגיש לוח דיקט…
הגורם הגיאוגרפי העיקרי במישור הוא אפיקו של נחל בשור. במתכוון לא כתבתי “הגורם הגיאוגרפי הבולט” כי הוא ממש ההיפך מבולט: נחל בשור, בעל שטח הניקוז הגדול מבין נחלי ישראל הנופלים לים התיכון (כשישית משטחה!), ניזון בחורף ממֵּי-נגר שמקורם בגשמים היורדים בדרום הר חברון, בקעת באר שבע-ערד וצפון הר הנגב ואז כל ערוציו חוברים יחדיו לנד שטפוני אדיר; שטפונות עצומים ופתאומיים כאלה, המסיעים מיליוני מטרים מעוקבים בשעות אחדות, חרצו להם – ועדיין חורצים – אפיק ביתרוני בתשתית הרכה של האזור (זוכרים? – כורכר, חרסיות, ליס וחול) ומשווים לגדותיו אופי מצוקי ותלול המתגלה למתקרב רק עם הגיעו ממש לשפתו. לחזות מהדרך הנופית שלאורך הנחל (“דרך הבשור”) ביום שמש חורפי בזרימה שטפונית – זוהי חוויה מדהימה ומרהיבה.
נחל בשור הנוכחי מתחתר בחלקים ממהלכו בתוך מפלסים עמוקים של חלוקי-נחל שהותיר נהר קדום (“הבשור הקדמן”) שזרם לים התיכון בעבר הגיאולוגי. המִרווחים שבין חלוקי האבן שבתשתית הנחל מהווים מלכודות-מים שהופכות לנביעות ברגע שהנחל מתחתר בתוכן; על נביעות אלה התבססו הקהילות האנושיות ולידן הוקמו רוב יישובי הקבע במהלך ההיסטוריה של החבל עד התקופה הרומית. מאחר וקטע ניכר מאפיק נחל בשור הוכרז כשמורת-טבע והשאר,כולל אפיק נחל גרר (זרועו הצפונית של נחל בשור) מצוי בתהליכי הכרזה – גדות הנחלים שמורות למדי וטיול בהן מעניק חוויה ייחודית של ביקור בשרידי יישובים צפופים קדם-היסטוריים והיסטוריים. הצמחיה הצפופה והמים באפיקים מושכים בעלי חיים ובעונות נדידת העופות מגיעים לגדות הנחלים אורניטולוגים מכל העולם.
בתקופה הרומית קם גאון שמצא דרך לכרות בארות בתשתית מתפוררת (זוכרים? – כורכר, חרסיות וכו’) מבלי להקבר מתחת למפולת: הוא בנה את דופן הבאר מלמעלה למטה תוך כדי כרייה בשלבים – העמקה במידת נדבך אחד, בניית טבעת-אבן הדוקה לדופן והעמקה נוספת – וחוזר חלילה. בניית מקורות מים מלאכותיים (=בארות) ברחבי המישור שחררה את האנשים מהתלות בנביעות הנחל והיישובים נפרשו על פני כל החבל. במהלך התקופה הביזנטית (המאות החמישית-השביעית לספירה) זכה האזור לפריחה יוצאת-דופן בזכות היותו “חביב הקיסר” (כלומר, הביא לו הכנסות לא-רעות…): את האזור חצו שתי דרכים בין-לאומיות הומות ועתירות פרנסה – דרך הצליינות הנוצרית דרומה לסנטה קתרינה שבדרום סיני, ו”דרך הבשמים” – נתיבי הסחר המדברי ממזרח בואך המעגנים בחופי הים התיכון; דרך שלישית חשובה היתה “דרך הלימס”, דרך צבאית במקורה שחיברה את רפיח עם באר שבע וחלקים ממנה מצויים בשימוש עד ימינו (!). הסיור בעקבות שלוש הדרכים הללו מאלף ומרשים במיוחד.
בלב האזור היו לקיסר שלוש אחוזות פרטיות רחבות-ידיים: גרר (השם המקראי נשמר!), קונסטנטין וסוקומזין (שוק-מזון?). העילה לטיפוחן – זני שעורה מיוחדים לייצור בירה שעלו יפה באזורנו הצחיח למחצה והיו מבוקשים ברחבי האימפריה. גידול ייחודי זה – “הזהב הזהוב” של מישורי הבשור – היה כנראה מאז ומעולם נכס מקומי: הוא מוזכר ב”קבלות” (הכתובות על חרסים) מהמאה השלוש עשרה לפני הספירה (ימי השלטון המצרי) ומהמאה החמישית לפנה”ס (ימי שלטון פרס) שנמצאו באתרים באזור. מסורת היצוא של שעורת צפון-מערב הנגב לתעשיות הבירה והוויסקי באירופה נשמרה עד מלחמת העולם השנייה!
מן התקופה הביזנטית נותרו באיזור שרידים רבים, ביניהם מנזרים ועשרות כנסיות. בשנת 1991 זומנה לי חוויה מרגשת כשחשפתי פסיפס מפואר של כנסיה בחורבת באר שמע, בין צאלים לאורים: במהלך הניקוי של אחת מכתובות ההקדשה צץ לפתע השם “גרר” – פעם ראשונה בארכיאולוגיה של ישראל! את תחושתי באותו מעמד קשה לתאר. אך לא רק אוכלוסיה נוצרית פרחה כאן: בחורבת מעון נחשפה ומוצגת למבקרים רצפת פסיפס של בית-כנסת.
כאן החובה לציין כי המארג הצפוף של יישובי הקבע בצפון-מערב הנגב בתקופה הביזנטית עלול להוליך שולל לגבי אופיו האמיתי של האזור: בעיקרו של דבר איכלסו אותו שבטי נוודים למחצה שחיו על מִקנה, שוד, מסחר-תיווך וחקלאות מדברית (שעורה, זוכרים?). מלבד בתקופה הביזנטית, חלו רק עוד שתי אפיזודות היסטוריות שבהן האזור היה מנוקד ביישובי-קבע: בתקופה הכלקוליתית (4500-3500 לפנ”הס), שבה היישוב בצפון הנגב היה הצפוף ביותר בארץ ובעל מאפיינים מיוחדים; אפילו אחד משלבי התקופה נקרא על שם האזור – “התרבות הבשורית” (בחפירת אתר בן התקופה בשנת 1982 גילינו – בשעת העבודה הראשונה – את כלי הצור הגדול ביותר שהתגלה אי-פעם, ומידתו 76 סנטימטרים!). תקופת יישוב הקבע השנייה חלה במחצית השנייה של המאה הי”א לפנה”ס (“תקופת הברזל א’-2”) שבה היו פזורים על פני המישורים כשלושים כפרירים.
בעיקרו של דבר, אזורנו היה אזור-חייץ בין המזרע והישימון, בין עמק החוף להדום ההר, בין פלשת ליהודה ובין יישובי הקבע לנוודים ולכן נתפסו בו במהלך הדורות ארבעה מאחזים איסטרטגיים שצמחו עם השנים לתילים: שרע והרור על גדות נחל גרר, גמה ושרוחן על גדות נחל בשור. בכולם נערכו חפירות ארכיאולוגיות ומפסגתם נגלית תצפית מרהיבה למרחקים.
יישוב הקבע התחדש בשלהי התקופה העות’מאנית עם עליית חשיבותו של האזור כיעד איסטרטגי אל מול תעלת סואץ. השלטונות עודדו את האוכלוסיה המקומית (בדווים, פלאחים ומהגרים ממצרים) להתיישב בכפרים, ולשם כך סיפקו לה בטחון, תעודות-בעלות על קרקעות ועזרה בתכנון ובבנייה של כפרים. בלב השטח הוקמה (ב-1894) מצודת-שליטה מרשימה והאזור רוּשָת במערכת צפופה של ציוּני-קדושים (“קברי-שייח’ים”). שיאהּ של הפעילות הזאת היה
ייסוד עיר מחוז – היום באר שבע ועיר נפה – היום ניצנה.
מכל המלחמות שעברו על צפון הנגב, החותם שהותירה מלחמת העולם הראשונה בפני השטח הוא העמוק ביותר, תרתי משמע. סיור בעקבות הקרבות עובר במוצבים ובתעלות-קשר, במפעלי-מים ובשרידי מחנות-צבא, בסוללות של מסילות-ברזל ובגרפיטי של חיילים אלמונים; כל זאת משני עברי החזית שנתייצבה כאן במשך כמחצית השנה והשתתפו בה כשליש-מליון לוחמים וכוחות-עזר וכמספר הזה סוסים, גמלים ושאר בהמות-משא.
משעה שהוכרה בעלותם של הבדווים על חלקותיהם, לקראת סוף המאה הי”ט, החלו יהודים לרכוש מהם קרקעות. שיאהּ של גאולת האדמות חל בשנים 1932-1936, והרוכשים השונים אף התחרו ביניהם – עובדה שלא נעלמה מעיני הבדווים וגרמה לעליית מחירים מסחררת. מאורעות 36′-39′ (“המרד הערבי”) קטעו את האופוריה, ערך הקרקע ירד לאפס ואז הצטרפה הקרן הקיימת למירוץ וקנתה אותה מכל הרוכשים: האדמה היהודית הפכה לאדמת הלאום.
עם הכרזת “הספר הלבן” על ידי הממשל הבריטי (1939) שאסר על היהודים רכישת אדמות בנגב, החלו המוסדות הלאומיים לשקול העלאת גופי התיישבות על הקרקעות שבצפון הנגב (היום מכנים זאת “בדיקת היתָכנות”). ביום 12.5.43 נוסד מצפה גבולות, ראשון המצפים וסולל הדרך (לאחר בארות יצחק) לנירים, אורים, תקומה, בארי,כפר דרום, חצרים, שובל, שורשים-צאלים, מבטחים, עלומים-סעד, חלוצה ורמת נגב: זהו מערך היישוב העברי בצפון-מערב הנגב ובשוליו שקיבל את פניו של הפולש המצרי במלחמת העצמאות. לאחרונה שוקם מצפה גבולות והוסב לאתר מורשת חינוכי להתיישבות הציונית בנגב.
לדעת חוקרים רבים, סיפורי האבות במקרא נרקמו על רקע חיי הנוודים-למחצה של צפון-מערב הנגב, על סִפּו של המדבר. כיום זהו אזור ירוק, “אסם התבואה” של ישראל והיצרן העיקרי של תפוחי האדמה, הבוטנים, פרי ההדר והפרחים לצריכה המקומית וליצוא, הכל במים מוּשבים. האזור כולו מנוקד במאגרי-מים ענקיים ואין משובב את הנפש כתצפית מסוללת-מאגר נישָׂאָה לעבר אחת משקיעות השמש הרבגוניות שהאזור התברך בהן, כשברקע להקת עגורים החגה לקראת לינת-לילה.
מעניין מאד. תודה!