בערב צח אחד בשנת 1966, בעודי חולף באחד משבילי הקיבוץ, נקרה בדרכי המזכיר והוא פונה אלי ואומר: שלום דן, אולי אתה מוכן להיות גזבר אצלנו? הייתי די-מופתע, אך השבתי – אני חושב שכן… בערב ניצה אומרת: אתה חושב שהתפקיד הזה מתאים לך? ואני אומר: אחרי שש-שבע שנים בפלוג’ה, כל דבר מתאים…
בימים ההם, תפקיד ה”בא-כוח” בעצם כלל אצלנו שתי משרות – משרת הגזבר, העוסק בכספים ובתקציבים ומשרת מרכז קניות, העוסק ברכש הכללי של חומרי-גלם ומצרכים לפרט ולכלל. רק כעשר שנים מאוחר יותר, כאשר הספקים למיניהם הואילו להגיע לגבולות עם המצרכים והחומרים למיניהם – בוטלה כמעט לחלוטין משרת רכז הקניות.
כדי להחליף את שמעון הייתי חייב, ראשית לכל, להיות בעל רישיון נהיגה במכונית (היה לי אז רק רישיון לטרקטור, לאחר שנים של נהיגה ללא רישיון במכונית בקו גבולות-פלוג’ה…). למחרת התייצבתי אצל המורה, התחלנו בשיעור הראשון ואחרי שתי דקות הוא שואל: תגיד, היית נהג-טנק בצבא? רחמנות על האוטו… בקיצור, אחרי ששה שעורים בשלושה ימים המורה הגיש אותי לטסט, מיד קיבלתי את הרישיון (ואל תתפעלו – כך זה היה פעם; נזכרתי שאבי המנוח סיפר לי שבראשית שנות השלושים רכש מכונית לצרכי משרד המודדים שעבד בו, ושלח בידי מישהו לאיזה שהוא משרד ביפו פח זיתים וחמש לירות ותמורתם קיבל בדואר רישיון-נהיגה…), משם נסעתי לחברת השכרה ושכרתי ג’יפ לפלאחים בגבולות ובדרך הביתה נאלצתי להתגבר על קלקול קל בו – אח, זה היה חתיכת שבוע…
הייתה לי “חפיפה” של חודש בערך עם שמעון. לצרכי עבודתנו שימשה מכונית פולקסוואגן טרנזיט (שעבורה, כמכונית גרמנית “טמאה”, היה לנו אישור מיוחד מהקיבוץ הארצי…) עם ארגז מאחור, שהיתה מכונית “מוגנת” בקיבוץ – היא לא שמשה לצרכים אחרים כלל אלא קודש לבא-כוח. בימי א’ נסענו לקניות בבאר שבע ובשני עד חמישי – עבודתנו התבססה על המשרד בתל אביב (“משקי הנגב”), ששכן לא הרחק מהתחנה המרכזית הישנה; יום ו’ היה מוקדש לישיבת המזכירות ולקבלת הזמנות לקניות מחברים, ענפים, ועדות ובתי-ילדים. בבקרים, כל מכוניות גזברי האזור (גבולות, כיסופים ונירים) היו מתחרות בדרכים – מי יגיע ראשון למשקי הנגב (ואז, יש לזכור, טרם נסלל כביש החוף והיינו מגיעים העירה במסע מפרך דרך קסטינה – מסמיה – גדרה – רחובות….). במשקי הנגב חנתה הווספה של שמעון וברכיבה משותפת פרועה ברחבי תל אביב (ללא קסדות, כמובן; מי ידע אז מה זה…) שוטטנו לקושש הלוואות וגמ”חים (גמ”ח = “גמילות חסדים”, כלומר הלוואות קצרות-מועד ללא ריבית). שמעון גם לימד אותי כל מיני טריקים ושטיקים (שהשתיקה יפה להם), כולל תשלומים למרחקים לספקים (למשל, דרך איזה בנק נידח בנהריה כדי להרוויח יומיים-שלושה – לא לשכוח שהיינו בעידן הטרום-אינטרנט…) ולהחליף צ’קים עם גזברים-קולגות.
בראשית שנת 1967, המצב הפיננסי בארץ היה “על הפנים” והיה עלי לרוץ אחרי כל לירה כדי לקנות במזומן צרכי מזון למטבח בגבולות! לא תאמינו, אבל יום אחד אפילו לקחתי הלוואה מאבא שלי לכמה ימים… השתמשתי בתקופה קשה זאת גם בתרגילי פזצט”א(*) שלמדתי בצבא, כדי להשתמט מנושים שעברו מולי ברחוב… למזלי, יצאתי בתקופה ההיא מהתפקיד לשלושה חודשים לקורס גזברים במכללת רופין, ושמעון – שחזר להחליפני לתקופה הזאת – סבל חלק מהצרות שלי.
בימי מלחמת ששת הימים הצלחתי, איך שהוא, למנוע את גיוס הטרנזיט שלנו. זה היה מזל גדול – בעיקר כאשר ראיתי במשקי הנגב את הופעתו של הטרנזיט של קיבוץ נירים כשחזר משם: כולו דפוק ומעוך וכל דלתותיו עקורות וקשורות אחת על גבי רעותה בחבל על גג המכונית… מבחינה פיננסית, התקופה שלאחר המלחמה היתה כגן-עדן לכל קבצני העבר: כל הכיסים נפתחו לרווחה והמלווים – שפעם התחננת לפניהם לגמ”ח עלוב כדי לעבור את השבוע – רצו אחרינו בתחינה שנואיל ללוות מהם: הבנקים, ארגוני הקניות וסתם ספסרי-כספים.
קודמי, שמעון, התנייע עם הקטנוע בעבודתו, אך אני העדפתי לעבוד עם הטנדר; לא יאומן, אבל אז לא היתה שום בעיית חנייה בעיר הגדולה ויכולתי לחנות בקלות ליד כל בנק, מוסד, משרד, בית מסחר או חנות; לא ידענו אז אפילו מה זה “פקק תנועה” בכבישים… אפילו קרה לא-פעם (ואל תספרו לאף אחד) שנכנסתי עם הרכב ב”אין כניסה” כי רציתי לקצר דרך. בכל הקריירה הזאת שלי – זכיתי רק פעם אחת לקנס זעיר על עבירת תעבורה (שביצעתי בהכרה מלאה…). האירוע החשוב ביותר בענייני התחבורה שלי היה רכישת הפורד-טרנזיט – אחד מהסדרה הראשונה(!) שהגיעה ארצה: אפילו מומחי הרישוי בתל אביב לא ידעו איך “לאכול אותו” ונאלצתי לעלות לירושלים כדי להוציא לו רישיון להסעת נוסעים – הרי שלוש פעמים בשבוע הייתי יוצא הביתה ממשקי הנגב בשעה אחת וחצי, עמוס באנשי/נשות גבולות שבחרו בפורד במקום באוטובוס, ובצדק (ובדרך גם לעתים עצרנו ביבנה לאכול ארוחת צהרים). לא אשכח את נהגי המוניות בעיר שהיו רודפים אחרי הטרנזיט החדש: “איזה אוטו זה, תן לראות”…
אחרי קרוב לשלוש שנים החליף אותי חנן. בעת החפיפה, התעסוקה העיקרית איתו היתה לנתק אותו מחלונות הראווה של העיר הגדולה והנוצצת…
כשסיימתי את הגזברות-קניינות, שובצתי לשנה לעבודה בחדר האוכל – כפי שהיה נהוג אצלנו לגבי “פעילים” חוזרים (אבל זאת כבר אופרה אחרת…).
(*) פזצט”א = (נ)פול-זחל-צפה-טווח-אש.
דן גזית, 17.03.2022
יפה!
לאיזה יישוב הכוונה פלוג’ה?
משאבי שדה?
קרית גת?