כשהתחלתי לעבוד ברשות העתיקות, חבר שלי אמר לי: איזה כיף לך, תקבל רכב, תהיה עצמאי בשטח, תטייל לך בכל הנגב, תפגוש כל מיני חיות ועופות משונים – ועוד תקבל משכורת, תוספת מאמץ, שעות נוספות ודלק חופשי… בעיקרון, החבר שלי צדק – רק שכח להוסיף לרשימת הפגישות המזומנות לי – עם אלה ההולכים על שתיים, שידעו יפה איך למרר לי את החיים…
בימים ההם, שדרות העצים בשולי הכבישים היו עדיין די-נמוכות וניתן היה לצפות למרחקים. והנה, באחר-צהריים סתווי ובהיר של שנת 1990, הבחנתי, בזריקת-מבט מערבה – תוך כדי נסיעתי בכביש אורים-צאלים (כביש 234) – בתנועת מכוניות יוצאת-דופן לעבר נחל בשור. כנראה שהעניין לא נראה לי סביר (השטח עדיין לא היה מעובד כמו בימינו, ונחל בשור הוא במרחק של כארבעה קילומטרים מהכביש); אי-לכך פניתי מערבה אחריהם. חיש התברר כי אלה הם כלי-רכב צבאיים שהיו במהלך התמקמות על גבעה שטוחה, בגדת הנחל. זאת לא היתה סתם “גבעה שטוחה”, אלא אתר ארכיאולוגי מרתק באופן בלתי-רגיל, שכלל שרידי בניין מפואר ובמרכזו בור-מים ולידו מתקן תעשייתי כלשהו וגדרת-צאן; במדרון היתה באר, בערוצים סכרי-אבן ועוד באר יותר קרובה לערוץ ולידה מחצבה. הממצא הקטן (מטבעות, חרסים) תיארך את האתר לתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית, וכמובן שהאתר הוכרז כחוק בעבר כאתר עתיקות מוגן (הוא אתר מס’ 221 ב”מפת אורים 125” בסקר ישראל, בביצוע הח”מ).
בהתאם להסכם בין רשות העתיקות לבין צה”ל, כל כניסה צה”לית לאזור המוכרז בחוק כ”אתר עתיקות”, חייב תיאום מוקדם בין הפיקוד (צפון, מרכז, דרום, שטחים) לבין הרשות. מאחר וכאן נוכחתי בהפרת ההסכם הנזכר לעיל, עצרתי את רכבי (ג’יפ רעוע) ופניתי לבעל הדרגה הגבוהה בחבורה (שבדיעבד הסתבר לי שאכן הוא המפקד כאן), בבקשה להתפנות מהשטח עד לברור המצב לאשורו.
מרגע זה התחיל הבלגן: כל החיילים (עשרה עד חמישה-עשר) התנפלו עלי, הבריחו אותי לג’יפ והחלו להקיש באיום על הזגוגיות ולנענע אותו תוך מהלומות על מכסה המנוע והדלתות. במשך כל זמן ההתעללות ברכב ובי (הנצור בתוכו), המפקד ניצב ממול ולא עשה מאומה. בלית ברירה, הפעלתי את מכשיר הקשר ברכב (שהיה מקושר, באותו תדר, גם ישירות למערכת הקשר של רשות שמורות הטבע) וזעקתי לעזרה; ואכן, תוך דקות ספורות הופיעו – למזלי – שני טנדרים שלהם ורק אז המצור הוסר. תוך כדי חילופי הדברים הבנתי שחבורת החיילים הזאת היא יחידה שמתאמנת בהספקה בהיטס, והמטוס שאמור להצניח את המטענים מצוי כבר בדרך לכאן (והמפליא בדבר הוא: מי הגה את הרעיון ה”גאוני” להתאמן בשטח שהוא בכלל לא שטח אימונים אלא אזרחי רגיל, ללא תאום?…). בינתיים המצנחים כבר נפתחו ועמדתי לעזוב את השטח, אך הרוח המערבית גברה (כרגיל בשעה זאת של היום) וכמה מצנחים החלו להיסחף מזרחה במהירות, גוררים איתם את מטעניהם הכבדים, קרוב לקרקע, לעבר כביש אורים-צאלים. נשימתנו נעתקה.
כבר תהינו איך למנוע אסון בכביש ואולי להתריע על סגירתו – אך למזל כולנו, עצי השדרות הצעירים היו מספיק חסונים כדי לעצור – בקושי – את מתקפת המצנחים… וחזרנו לנשום כרגיל. למחרת הגשתי במשטרה הצבאית תלונה על הפרשה; אין לי מושג כיצד היא טופלה – ואם בכלל.
כעבור זמן, סיפרתי במקרה לבן-אחי את הסיפור. הבחור שירת אז בצבא ובין השאר גם היה כתב בעיתון “במחנה”, והוא שרבב לשבועון כמה משפטים בנושא – (והוא “חטף” קשות על כך…). בחודש נובמבר של אותה שנה רואיינתי בעתון “קיבוץ” על האירוע, ועליו ענה שם דובר צה”ל כדלקמן (באות עבה – תגובותי): “במהלך אימון הצנחת ציוד שנערך באזור (ללא תאום), הגיע פקח ואמר לחיילים שאין להתרכז בסמוך לאתר עתיקות במקום (לא זה מה שאמרתי). מאחר שההצנחה כבר החלה והמטוס כבר היה מעל היעד (לא נכון), הודיע המפקד בשטח לפקח, שמיד עם גמר ההצנחה הראשונה יזוזו החיילים (לא היה ולא נברא). הפקח התעקש להיכנס לשטח ההצנחה, דבר שסיכן את חייו באופן חמור (שטויות: שטח ההצנחה היה הרבה יותר מזרחה משם) ולכן חייל-מילואים חסם בגופו (הוא ועוד עשרה חיילים…) את הדרך (לא היתה שום דרך). מיד עם ההפוגה זזו החיילים עשרה מטרים הצידה, כפי שהתבקשו (אני זזתי, לא הם…)”.
זהו. גם דברים כאלה קרו לי בעבודתי ברשות העתיקות, ולהשומע ינעם. דן גזית, 15.05.2022.