כקילומטר אחד מצפון לקיבוץ צאלים, סמוך לעיקול חריף בנחל בשור, מסומנת במפות “באר צאלים”. זוהי באר עתיקה בשם ביר שנק, על-שם קטע הנחל בקרבתה (“וַּאדִי שֶׁנֶג” בפי הבדווים, המבטאים “ג” במקום “ק”). סביב הבאר פזורים שרידים ארכיאולוגיים והיסטוריים, המתוארכים החל מהתקופה הכלקוליתית (האלף הרביעי לפני הספירה) ואולי אפילו מלפני-כן, כמעט ברציפות עד המאה ה-20 לספירה; שרידים אלה נסקרו ופורסמו לראשונה על-ידי הארכיאולוג נלסון גליק בעשור השישי של אותה מאה. קיימים גם מקורות כתובים המעידים על מרכזיותה וחשיבותה של הבאר כמקור-מים עיקרי בסביבה, החל מהחוקר הצ’כי מוּסיל (שביקר באתר ב-1902: “ככה זה” 58) וכלה באבי ידיעת הארץ בְּרֶסְלָבי (בספרו “הידעת את הארץ”). בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 נרכשה מידי הבדוים הקרקע הסמוכה לבאר (בערך באתר קיבוץ צאלים דהיום) על-ידי יהודי מחאן יונס, חיים בן יאיר שמו; הוא תכנן להקים במקום ישוב ואף הפיץ חוזי-רכישה למגרשים ובינתיים העלה עובדים על השטח שזרעו שעורה וכרו באר. היוזמה נכשלה – לדברי בן יאיר – עקב חוסר שיתוף-פעולה והתעלמות מצד המוסדות המיישבים הלאומיים.
עיקולי הנחל נוצרו בשלבי התחתרותו בשכבות החול, הלֵס והחרסיות. בהתחתרות הזאת הנחל נתקל בגבעות התת-קרקעיות של מִסְלַע הקירטון האיאוקני הקרוב לפני הקרקע. ההיתקלות גרמה, מלבד שינוי מסלול הזרימה, השהייה בעוצמת הזרימה שהשקיעה שכבה עבה של חלוקי-נחל, הצוברת את מי הזרימות החורפיות שהן מקור המים של הבאר; ואכן, גם על שפת העיקול הבא, כ-400 מ’ במורד הנחל, היתה בעבר באר נוספת (בִּיר אִבְּן חַאמֶד) שנסחפה כליל בשיטפונות החורף במהלך המאה הקודמת.
בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 שיפצו שלטונות המנדט הבריטי כ-50 בארות בצפון הנגב, בין אזור אשלים לבין סביבת רעים. מטרתה של הפעילות הזאת היתה לצמצם את ניידותם של הבדווים עם עדריהם ולקבֵּע אותם לסביבות נחלותיהם. על פיהּ של ביר שנק, יצקו אז כיסוי-בטון מעוגל בעל פתח ריבועי במרכזו (בדיוק כמו שאפשר לראות כיום בבאר של חלס’ה בלב חורבות חלוצה וכמו שהיה בבאר אסנת=ביר א-סאני בקרבת מחנה צאלים, שנהרסה על-ידי צה”ל לא מכבר). בביר שנק, הבריטים יצקו גם קיר בטון ארוך בשולי גדת הנחל כדי להגן על הבאר מהרס בעת שיטפונות.
בחורף של שנת 1962 אירעו בנחל בשור מספר שיטפונות אדירים – עד כדי כך שכל העמק התמלא במים. השיטפונות גרמו לשינויים במהלך הערוץ. אחד משינויים אלה היה – כיסוי הבאר וקיר המגן בשכבת סחף שגובהה כמטר, תוך כדי התרחקות אפיק הזרימה במטרים אחדים. באותם השיטפונות כוסו גם שתי מאגורות (“חראבות”) סמוכות החצובות בסלע הקירטון. לדעתי, ניתן בשעות-עבודה אחדות של דחפור (שוּפל) לחשוף את הבאר, את קיר המגן ואולי אפילו את המאגורות ולהחזיר עטרה ליושנה – גם למען ההיסטוריה וגם למען המטיילים.
כ-50 מ’ ממערב לביר שנק, בערוץ קצר היורד לנחל מכיוון דרום (ממזרח למגדל התצפית), מצוי סכר העפר הדרומי ביותר בנחל בשור. ממנו וצפונה מצויים בערוצים היורדים לנחל (מימינו, מהגדה הבנויה ממשקעי לֵס וחרסיות) קרוב ל-100 סכרי-עפר מלאכותיים שבמקורם עצרו את זרימות מי הגשמים ויצרו משטחים זעירים רוויים ששימשו לחקלאות, בעיקר לעצי-פרי. ללא חפירות ארכיאולוגיות קפדניות קשה לייחס את הסכרים לתקופות מסוימות, אך כנראה רובם שימש בתקופה הביזנטית וחלקם גם במאות ה-19 וה-20. כיום כל הסכרים פרוצים (בעיקר בנקודות ההשקה לשולי הערוצים) – עקב חוסר תחזוקה.
כותב ברסלבי אחרי ביקורו בבאר בשנת 1945: “מימי הבאר הגדולה ביר-שנק, הנתונה בפינתו של אחד הפיתולים הקשתיים הגדולים של הנחל, מכילים כ-1177 מיליגרם כלור בליטר, ואף-על-פי-כן נזקקים להם הבדוים הרבה. היורד אל ביר-שנק נבלע כאן בהמולה קלה של גברים ונשים, הטוענים את כדיהם על חמוריהם וגמליהם, כדי להסיע את המים אל נויהם ואל אהליהם הרחוקים. השלטונות יצקו כאן מעל פי הבאר ומסביב לו מעין תקרה של ביטון, כדי להקל מעל הבדוים את שאיבת המים”.
ועוד עניין לסיכום: מהו “שנק”? בלהג העו’תמאני-ערבי, שֶׁנֶק היא ‘לסת תחתונה של גולגולת’. כל הניצב על גדת נחל בשור ליד מגדל התצפית, מעל אתר הבאר הטמונה כיום בסחף וצופה לעבר הגדה הנגדית של הנחל – רואה היטב את קשת ה”שיניים” הבולטות של חדודי הבִּתרונות בגדת הנחל המצוּקית אשר ממול ושאכן מזכירה לסת תחתונה עצומה של גולגולת…
דן גזית
כיום (2016) מכוסה כל סביבת הבאר בצמחיה טבעית עבותה המונעת אף כניסה רגלית.