(הילריון איש טַוַּטָה ומפעלותיו בצפון הנגב)
בשנת 291 לספירה נולד בכפר הקטן טוטה שבפאתי חבל הבשור, בּוֹאֲךָ עזה, תינוק נוצרי בשם הילריון (“הַשָּׂמֵחַ”) שעתיד היה להטביע את חותמו על אזורנו לדורות (“ככה זה” 29).
כשהיה בן 16 נמלט הילריון למצרים – כנראה עקב ההתנכלות לנוצרים בעידודו של הקיסר הרומי יוליאנוס (“הכופר”); בבית הספר באלכסנדריה פגש באנטוניוס, מייסדהּ של תנועת הנזירוּת במצרים, הפך לתלמידו הנלהב והחל להפיץ את תורת הנזירוּת בצפון סיני, סיציליה, דלמטיה (היום בקרואטיה) ובקפריסין. חלק ניכר מחייו הארוכים שהה הילריון בכפר מולדתו וממנו פרשׂ רשת ענפה של מנזרים בחבל הבשור ובסביבתו.
בהֶקְשר למנזרים, מיד עולה בזיכרון הסרט האפל “שֵׁם הַוֶּרֶד”; כך אולי נראה חלק מן המנזרים הקתוליים בימי הביניים – אך לא בתקופה ההִיּוּלִית של הנצרות שבהּ אנו עוסקים. הנזירוּת הנוצרית כללה אז זרמים רבים (חלקם קיצוניים עד כדי כך שההיסטוריון הרומי פרוקופיוס כתב עליהם “חייהם הם מעֵין חזרה זהירה על המוות”…) אך בעיקרהּ, הנזירות הזאת החלה כהמשך ישיר לתנועות הנזירוּת היהודית (שהמפורסמת ביותר ביניהן היא כת האיסיים) – בהבדל חשוב לעומתן: חובת הפרישוּת מחיי אישוּת עקב האמונה הנוצרית כי “החטא הקדמון” נבע מהאשה.
חבורות הנזירים בהנהגת הילריון ראו בפעילותם הגשמה אישית עמוקה של הדרך הנוצרית וכחוד החנית שלהּ תוך מעורבות פעילה בקהילה. אי-לכך, מנזריהם הפכו – מעֵבֶר למרכזי הַטְבָּלָה לנצרות של האוכלוסיה הערבית המקומית – למנופים כלכליים: הדרכת חקלאים בשיטות-גידול ובטכנולוגיות של עיבוד ושימור תוצרת, הלוואות לנזקקים, בסיסים לתנועת צליינים ורווחתם ותיווך בין “האזרח הקטן” למינהל הממלכתי. המערך הנזירי פעל בשיטת החוֹנכוּת האישית בטיפוח דורות חדשים של נזירים והמקורות מזכירים שלושה חניכים של הילריון עצמו שהגיעו לפרקם והפכו לאנשי-כמורה חשובים: אֶפיפָניוּס, סילוָנוּס (שייסד מנזר ב”נחל גרר”) וזֶנוֹן (שהפך לראש כנסיה במנזר שערתה=חורבת שעורה, צפונית לרעים).
תוך ארבעה דורות רבו המנזרים במורשת הילריון בצפון הנגב ויש לייחס לנוכחותם את חלק הארי בפריחה הישובית והכלכלית של האזור בתקופה הביזנטית. החפירות והסקרים הארכיאולוגיים עד-כה מזהים כמעט בוודאות מנזרים בגררית, שָׁעַרְתָּה, באר שמע, סוּחֵיבָּן (בבסיס חצרים), גבעות-בר, ממשית, רחובות בנגב ובשבטה; המקורות הכתובים מזכירים מנזרים בחלוצה ובחוף עזה (שלפי המסורת היה הראשון במנזרי הילריון) וכן באתרים באזור שזיהוים אינו מוחלט: מגדל טבתא, קנופיס, בית דלתא, גרר ופַּלֵאָה. הכתובים העוסקים בסביבתנו מזכירים שמות של 10 (!) אבות-מנזר, שני ראשי-כנסיה ו-16 אנשי-כמורה חשובים ועוד כמניָן ששמותיהם אותרו בפסיפסי-כנסיות ובשברי מצבות.
בערוב ימיו עקר הילריון למצרים, עבר לקפריסין ושם נפטר – בגיל 80 – ונטמן (עד היום יש בקפריסין הר הנושא את שמו, צפונית לניקוסיה), אך גוויתו הוברחה לעזה בידי אחד מתלמידיו ונקברה שנית במנזר דרומית לעיר (*). הנזיר בן אזורנו, שהתחיל את הקריירה הארוכה שלו כ”מחולל נסים” בקרב שבטי הנוודים בנגב – נקבע בהיסטוריה של הנצרות כמייסדהּ הראשון של תנועת המנזרים בארץ ישראל; לפי המקורות שבידי, נראה שהוא אף עֻטָּר בתואר “קדוש”.
ובעניין זיהוי טוטה, כפר הולדתו של הילריון: קיימות הצעות אחדות אך עקב ריבוי חורבות הישובים בני התקופה וצפיפותם באזור, קשה בינתיים להכריע בדבר.
אם הילרי קלינטון תבּחֵר לנשיאה של ארצות הברית – אפשר יהיה להעניק להּ אזרחות-כבוד של המועצה האזורית בתור נושאת-שמו של הקדוש המקומי.
דן גזית
(*) גניבת גוויותיהם של אנשי כנסייה בכירים נפוצה בקפריסין עד ימינו…
– מומלץ להרחבה ולהרחבת הדעת: זידאן, י’. תשע”ד. עזאזל (כנרת, זמורה-ביתן, דביר).
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-57”