“אישור כניסה לבסיס”

    בשנת 1989, עם הפיכת המחלקה לארכיאולוגיה במשרד החינוך לרשות העתיקות העצמאית – הצטרפתי רשמית לרשות כחוקר זוטר ועוזר לארכיאולוג המחוז; אפילו הוקצה לי לעבודה ג’יפ רעוע, בעל עבר אכזרי בהר הנגב שכמעט ולא השאיר בו מתום – אף לא “עצם שלמה אחת”. רק לאחר טיפולים יסודיים בכמה מוסכים מורשים (מטעם רשות העתיקות) ב”פגר”, חזר הג’יפ לפעולה סבירה. משרד הדרום של הרשות שכן אז בלב באר שבע, והנסיעות התכופות אליו די-עיצבנו. יום אחד הצצתי במפה ונוכחתי שניתן לקצר כמעט בחצי את הנסיעה – אם חוצים את בסיס חיל האוויר בחצרים: הרי קיבלנו, לצרכי עבודה, אישור-כניסה כולל לכל מחנות צה”ל בדרום! כבר בניסיון הראשון התברר לי, לדאבוני הרב, כי האישור הנ”ל כלל אינו תקף לגבי חיל האוויר הישראלי. עקב כך, סיכמתי עם המנהל שלי שייצור קשר עם “המנהל” שלהם (חיל האוויר) כדי שיפגוש אותי לשיחה – והעניין צלח: קבלתי אישור, נכנסתי לבסיס, עליתי למשרד המפקד – ומייד התחבקנו: היה זה מכרי הוותיק, כמעט בן-גילי (מבוגר בשנתיים) מעיירת מולדתי – ואפילו למדנו באותו בית הספר. לאחר ההתרגשות הראשונית הצגתי לפניו את משימתי: סקר ארכיאולוגי בבסיס הכולל כניסות חופשיות אליו. קיבלתי – אך בתנאי אחד: תמיד ילווה אותי סמל מודיעין צמוד, וכמובן בתאום מראש (ואת הרעיון הנזכר לעיל של הבסיס כקיצור-דרך זנחתי מייד). בעת כתיבת דברים אלה היום חישבתי, כי בסך-הכל “עברתי” ארבעה מפקדי-בסיס חצרים בעבודות הסקר.

    לבסיס היתה אז גדר כפולה, והמרחב הגדול בין שתי הגדרות לא הופרע כלל בפעילות אנושית – ולכן התחלתי בו: שם זכיתי לחוות תופעה מדהימה: עופות וגם הולכי-על-ארבע, התקרבו אלי כדי להציץ ב”יצור משונה” שחדר לטריטוריה “שלהם”…

    בחלוף הזמן, סמל המודיעין, “שומר-הראש” שלי, התאהב בעבודת הסקר ועזר לי בהתלהבות במשימה – וממש הצטער כשהודיעו לו שהוחלט כי תפקידו מיותר כבר… ואז נפתחה בפני כניסה חדשה לבסיס, ומעשה שהיה – כך היה: נתבקשתי לתכנן מסלולי-טיול באזור לקבוצת מדריכות-נוער של החברה להגנת הטבע בעיירה אופקים. בשיחה איתן, למדתי כי לאחת מהמדריכות היה בן-זוג שאיתו התגוררה בשיכון הקצינים שבבסיס, ואותו הקצין היה גם האחראי לפעולה התרבותית בשיכון ההוא (ולצורך העניין, נכנה אותו כאן “ש'”). יצרתי עם ש’ קשר ויחד אירגנו בשיכון הקצינים את חגיגות ט”ו בשבט למשפחות – משחקים ובילוי לילדים בריכוז המדריכות מאופקים, ובמקביל ערכתי למבוגרים סיור במבט ארכיאולוגי-היסטורי בין האתרים והמיתקנים העתיקים שגיליתי בבסיס בקרבת שיכון הקצינים. לאחר הסיבוב האינטנסיבי, שאלתי את ש’ – מי הקצין שהלך איתנו אך תמיד שמר מרחק מאחור? והוא ענה לי בחיוך: זהו מפקד הבסיס וכבר בררתי איתו: הוא לא יכול לסבול שיש מישהו שמכיר את הבסיס טוב ממנו… זה מזכיר לי מקרה דומה שאירע כאשר יום אחד, בעת עבודתי בבסיס, פגשתי במקרה ברס”ר הבסיס והוא התעניין היכן סקרתי ועניתי לו: בסביבת מכלי הדלק הקבורים. לשמע הדברים הוא זעם וצעק: מי גילה לך על המכלים שבאדמה?! הרגעתי אותו: המפקד, לא צריך להאשים אף אחד; בקיבוץ הייתי חצרן וגם אצלנו בלטו מהאדמה הנשמים (מעין צינורות-איוורור לשחרור לחצים) מהמכל… בארגונו של ש’ גם העברתי לסגל הבסיס שתי הרצאות על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של חבל הבשור.

    ומה עם הסקר? רשמתי אתרים ארכיאולוגיים רבים, חלקם מעניינים מאוד; למשל, באר שמורה להפליא, עם מערכות בנויות של שקתות ותעלות; שרידי כנסייה ביזנטית גדולה הממוקמת על שלוחה הצופה מערבה אל מישורי חבל הבשור (אשר נחפרה שנים מאוחר יותר על ידי מרחב הדרום של רשות העתיקות); מצד ריבועי בעל בור מים מהתקופה הרומית, הצופה למרחקים (ואולי הוא היה חלק מ”דרך לימס פלסטינה”(*)) – ועל חורבותיו בוני הבסיס הקימו, באופן טבעי, מגדל שמירה… ועוד כהנה וכהנה. רשות הטבע והגנים אף תיכננה מסלולי-טיול ביניהם.

    מאחר ולא זיהיתי בסקר כל מיתקן-קבע הקודם לתקופה ההלניסטית, עלה בדעתי הרעיון כי הרמה הנרחבת  שעליה ממוקם בסיס חצרים, מערבית לבאר שבע – היא-היא  מדבר באר שבע המקראי, המוזכר בו כמה פעמים במספר הקשרים; הכיסוי הקרקעי של הרמה הוא אדמת ליס מלוחה, אשר ללא שטיפה – שהומצאה כנראה לא לפני התקופה ההלניסטית – אינה מאפשרת חקלאות, ולכן מנועה מיישובי-קבע, בניגוד לשאר הקרקעות סביב  באר שבע; ידוע היטב מאבקם הבלתי-נלאה של חקלאי קיבוץ חצרים בטיוב נחלתם המלוחה.

    ואפילו אם כל המאמצים לחדור לבסיס ולהשקיע בסקר הארכיאולוגי בו יביאו רק לאיתור מדבר באר שבע המקראי – דייני.

דן גזית, 17.04.2022.

(*) הגבול הדרומי של הפרובינקיה (“פרובינקיה פלסתינה פרימה”) לאחר הכיבוש הרומי של ארץ ישראל.