אוי, עישנו כאן… (מקטרות חרס ואבן מהתקופה העות’מאנית והמנדטורית)

   במהלך עבודות הסקרים והחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בכל הארץ וגם באזורנו (ובבדיקות מקיפות שבוצעו בכל הלבנט), עלו שברים של מקטרות חרס (ובדרום הארץ ובסיני גם שרידי מקטרות מאבן-גיר בהירה ורכה). בחלק מהן אף נותרו שרידי טבק מפוחמים. בבדיקות קפדניות שבוצעו בחפירות מסודרות תוארכו מקטרות אלה בין המאה ה-17 למאה ה-20, ובמקומות ספורים – עד שנות ה-40 של המאה העשרים. הודות למחקרי הארכיאולוג-האנתרופולוג בנימין אדם זיידל (*), שריכז וניתח את רוב החומר שהצטבר עד-כה, למדנו הרבה על התופעה הזאת, ואת מסקנותיו ניתן להשליך גם על הממצא הרב של שרידי מקטרות בחבל הבשור התחתי.

    מלבד הבדיקות הארכיאולוגיות המאשרות את הופעת המקטרות הללו בארץ במאה ה-17, מניחים החוקרים כי מבחינה היסטורית-אנתרופולוגית הן “עלו לארץ” ואומצו, במסגרת חדירתן לאימפריה העות’מאנית, כחיקוי ישיר למנהגי עישון הטבק שרווחו בקרב השבטים האינדיאנים שבאמריקה (עקב “גילויה” מחדש על-ידי משלחתו של קולומבוס; מעניין אם טקסים מסוימים אצל האינדיאנים הקשורים בעישון מקטרת עברו גם כן ל”עולם הישן”). נראה שעד אז נהגו לעשן ב”עולם הישן” נרגילות בלבד.

    עדיין אין לנו פרטים לגבי אתרי הייצור של המקטרות בארץ. קיימת הצעה (שעדיין לא הוכחה) שהיה קיים מפעל בירושלים, ומקטרות מטין שחור אולי נוצרו בעיר עזה (או בסמוך לה), עיר בעלת מסורת של קדרות בטין זה (“קרמיקת עזה”). יש לציין, כי קיימים שני מקורות חיצוניים עיקריים מעולים לנושא השימוש במקטרות בתקופה העות’מאנית: צילומים מהמאה ה-19 שבוצעו על-ידי אנשי הקולוניה האמריקנית בירושלים ותיאורים מפורטים של הנוסע מוסיל מראשית המאה ה-20. משני מקורות אלה, יחד עם מקורות נוספים – ראשוניים ומשניים – נראה שמסתמנות שתי תופעות מעניינות (וחשובות !): האחת – ריבוי הנשים המעשנות מקטרות, כשבמקביל הגברים מעדיפים את הנרגילות; והשנייה – עישון מקטרות היה נפוץ מאוד בחברה הנוודית הבדווית.

    המקטרת בתקופה העות’מאנית בארץ (“צ’יבוק” בתורכית) היתה מורכבת משלושה חלקים: מיכל הטבק, קנה העישון והפייה. המיכל (שבצידו הפנימי התחתון היה נקב שהוביל לצינורית קצרה לשם חיבור הקנה) היה בדרך כלל מעוטר בעיטורים עדינים, הן עיטורים משוקעים והן בולטים וכן חריטות שונות; בסיסו היה בדרך כלל שטוח, במתאר דיסקי, ולרוב מעוטר בחריטות. לפני שריפת המיכל, הוא נטבל בתמיסה שצבעה אותו בגוון ורוד, חום-בהיר עד אדמדם (בטכניקת חיפוי ומעט מירוק). את המיכל יצרו בצורה מקצועית בבתי-יוצר לקרמיקה שאומנותם בכך; לעומת זאת, נראה שמיכלי הטבק המגולפים באבן-גיר רכה (שמוצאם כנראה מחצי האי סיני) הם תוצרת של אמנים בדווים עלומים שיצרו אותם אגב עיסוקם במרעה (שיש בידם זמן פנוי למכביר ונופים לאין-קץ, ומה שדרוש להם זה רק סכין חדה ואבן קטנה), ולכן הם כל-כך שונים זה מזה. בכל-אופן, מסתבר כי התנהל מסחר ער בין מצרים, חצי האי סיני, סעודיה, הנגב, ירדן וארץ ישראל שעסק גם במקטרת החרס.

    אורך קנה העישון לא היה קבוע, אך בממוצע היה בן 40 ל-60 סנטימטרים; בצילומים הנזכרים לעיל  כנראה תועדו קנים אחדים ארוכים יותר. בפרסומים השונים לא הצלחתי לאתר דוח על קנה מקורי, ונראה שהם היו – כמצופה – מחומר צמחי שלא נשתמר. כך גם לא איתרתי בדוחות השונים תיאור מדויק של פיית המקטרת.

    מנהג עישון המקטרות כנראה החל לגווע עקב מלחמת העולם הראשונה, עם הגעת הסיגריות לאזורנו במאסות גדולות, עם הצבאות הזרים. ניתן גם בהחלט להניח כי החיסכון בהכנות לעישון ובציוד הכרוך בכך, לעומת הסרבול בהכנות לעישון המסורתי – משך את לב המעשנים יותר לסיגריות.    

דן גזית,   25.03.2022

B.A. Saidel(*)