(ביטוי גרמני קלאסי ששמעתי מה”יֶקִים” בילדותי)
את סדר הפסח צלחנו והגיע עת הזיכרונות. למזלי, בילדותי היו לי שתי סבתות והעול התחלק בין שתיהן, פעם אצל זאת ופעם אצל ההיא.
כשהגיע תורו של הסדר אצל הסבתא מרחובות – היה זה פרוייקט בסדר-גודל של יציאת מצרים מקראית. ימים אחדים לפני הסדר עולים על אוטובוס-אֶגֶד מאסף (= תחנה כמעט כל קילומטר: זוחל דרך כפר סבא – פתח תקווה) מחדרה לתל אביב. מגיעים מפורקים לתחנה המרכזית (הישנה!) ומחכים בשמש (או בגשם) לאוטובוס של “דרום יהודה” לרחובות. נדחקים אליו בין כל העזים והתרנגולות ומרחפים (מהדוחק בעמידה) עוד שעתיים. איך שמגיעים – הנשים מגרשות את הגברים (הכוונה אלי ואל אבא…) ש”לא יסתובבו בין הרגליים” בעת ההכנות. בסדר ברחובות הייתי הילד היחיד (מלבד בת-הדוד המבוגרת ממני בחמש שנים) ואני זוכר שלפעמים, מרוב שעמום, הייתי פורש לשכנים (משפחת חַייִט) שם חיה ילדה בגילי והיו לנו כמה שעות-חסד. אך – לא היה תחליף לבילוי עם אבא: לשְעות האיכות הללו ציפיתי כל השנה! ביתהּ של הסבתא היה מוקף ברושים ושכן בשוליים הצפון-מזרחיים של המושבה, קרוב למרחבים הפתוחים (ולמי שמכיר – ברחוב אייזנברג*). אבא ואני היינו הולכים לטייל בכל הסביבה, מריחים את פריחת האביב (ופעם אף החרדנו נחיל-דבורים רגזני וחטפנו עקיצות כהוגן על-אף הבריחה המטורפת…). אהבתי להרחיק מזרחה מעבר לכרמים לווילה של חיים ויצמן (“הארמון” כינינו אותה, היום בשולי “מכון ויצמן למדע”) ולבהות מפינת הגדר המוצלת בטווסים, בפניניות ובצבאים שבחצר הענקית. משם היינו ממשיכים עד ליֶקֶב של רחובות. שם אבא היה מפקיד אותי בידי אחיו (“דוֹד סשה”) שניהל את היקב והיינו מסיירים יחדיו עד לבאר העמוקה שהדיפה קרירות ומסתורין אפל והדים לקריאותי. לעתים הדרמנו למגדל המים המפחיד (כי על רקע העננים הגולשים, נראה שדווקא הם נעוצים-דום בתכלת הרקיע וראש המגדל “נוסע” אחורנית ונוטה לצנוח…) ואז היינו דוהרים במורד הגבעה אל הגבעה הבאה לבקר את בית הספר היסודי שבו אבא למד כאשר משפחתו עלתה לארץ (בית הספר קיים עד היום ואפילו דיברתי עם המזכירה שם כאשר מצאנו את תעודת הגמר של אבא בין חפציו כשנפטר. בין רשימת המורים והמורות שהצלחתי לפענח היו – כמו שנהוג היום לומר – “מורים לחיים”, כמו גובר, וילנסקי ודומיהם).
כזה היה הפסח אצל “הסבתא מרחובות”. לעומתו, אצל “הסבתא מחדרה” הסיפור היה לחלוטין אחר. היא הלוא התגוררה כמעט בשכנות, במרחק הליכה, וחווית הנסיעה המפרכת נחסכה. לעומת זאת, התרגשותי היתה רבה לקראת הפגישה עם כל חבורת בני הדודים שנתקבצו עם משפחותיהם לסדר. גם המבוגרים התכוננו, כמובן, לפגישה הזאת ולכן הכינו שולחן נפרד (ומעט מרוחק…) לכל הכנופיה העליזה. חידת הגילאים של בני הדודים שלי עד היום לא נהירה לי: חוץ מאחד צעיר מאוד (אחי) – כולם נולדו בהפרשים מדורגים של תשעה חודשים זה מזה… ואם נדגיש שה”סבתא מחדרה” היתה וַלְדנית והעמידה שמונה צאצאים שרובם לא “טמנו ידם בצלחת” – הרי לכם מתכון בטוח לבלגן-רב-דורי ולמהומה-רבתי, שלפעמים גם המבוגרים לא עמדו בפיתוי והצטרפו אליהּ…
כדי לאזן את התמונה הוורוּדה, חשבתי שכדאי לספר על ליל הסדר המזעזע ביותר בחיי, שעברתי כטירון במחנה 80 בשנת 1956. לפלוגה הוצמד רב שבא לערוך את הסדר, אך כמעט מחצית מהחיילים הוצבו בשמירות ובשירותים שונים ושאר החיילים הושבו בפקודה ליד השולחנות הערוכים וכמובן העייפות הכריעה אותם ומיד נרדמו בישיבה וראשיהם צנחו על הצלחות. הרבי ניסה להעיר את הישנים וברחמים מרובים הציע להם יין. הערוב של עייפות ויין פעל, ותוך כמה דקות השתכרו כולם והשתררה מהומת אלוהים. לא נותרה כל ברירה והסדר בוטל וכולם נשלחו לאוהלים.
כמה מלים על הסדר הציבורי הראשון שלי בגבולות: מאירוע חגיגי זה אני זוכר רק שני דברים: האחד, שהיתה בו צפיפות בלתי-נסבלת בעליל (תוכננו חמישה יושבים על ספסלים של ארבעה) והשני, שהתורן אשר חילק את קערות מרק העוף המסורתי נכשל – כנראה במרצפת רעועה – וקערת מרק חם מאוד עם קניידלך טסה ונשפכה על ראשו של אחד החוגגים ומשם המשיך המרק הלאה והרווה את כל גופו וגם לשכניו קצת נותר.
בערב החג שלאחריו היה שרב נוראי ודווקא בו “נתקע” האוטובוס (היחידי) מתל אביב לגבולות והתקלקל ליד חֶלֶץ, ממש סמוך למשאבת הנפט הקרובה לכביש.. במילא הנסיעה היתה דחוסה לעילא ונוסעים החלו להתעלף מהחום, מהיובש, מהצפיפות ומההמתנה לחילוץ. איני זוכר איך לבסוף הגענו (וברור שהגיעו כלי-רכב חילופיים בשלב כל-שהוא או מכונאי – ונא לא לשכוח שאז עדיין לא נולדו הטלפונים הניידים) – כנראה שגם אני לא הייתי בהכרה מלאה…
אתגר גדול קידם את פני בפעם הראשונה כשהוכתרתי כ”אב הסדר” במסגרת המשפחה מול נכדותי ונכדי, ונאלצתי לעמֵת את גישתי הפרשנית-שכלתנית-“מודרנית”-ארכיאולוגית מול “הגדת ליל הסדר” המסורתית-הלעוסה לעייפה וסיפורי-נסים מעוררי-אימה (שנֶהֱגו במוחם הקודח של חז”לינו כנראה אחרי 4+ כוסות…) ואשר צוטטו על-ידי הנכדים מפי גננותיהם (שהעבירו אותם מהסמינר שבו למדו, באותה העטיפה מדור לדור); בסיכומו של דבר, כמו בכל בָּזָר אוריֵנטאלי – כל צד וִתֵּר מעט, הושגה פשרה והכל היו מרוצים… (עד לסדר הבא).
חג שבועות שמח!
דן גזית
*) ביום 19/8/2016, שבו חל יום ט”ו באב, חגגנו – כל בני הדודים והנספחים – 80 שנה לאיתן הוד במסעדה ברחובות, שהמען שלהּ הוא רחוב אייזנברג 2 … כמובן שלא החמצתי את ההזדמנות הנדירה לחפש ברחוב (שלפני 69 שנים היה רק סימטה עם 5 בתים) את הבית של אבא – ולא תאמינו: שני המבנים היחידים ששרדו מאז (מוקפים בבניינים מודרניים וגבוהים) היו הבית של אבא (עם פליטי הברושים שהשמינו וגבהו) והבית של משפחת חייט: בשניהם בוצעו תוספות והרחבות אבל אי-אפשר לטעות במקורם… ואם איני טועה, המסעדה במספר 2 היא ביתה לשעבר של המשוררת יֶשַׁע (ג’סי) סֶמְפְּטֶר הזכורה לי מילדותי, ובעיקר מהתרנגולות שגידלה.
אז מה זאת המילה אורדנונג?