אתרי-פולחן עתיקים בחבל הבשור
ארץ השאמאנים* – כך כינה את אזורנו הארכיאולוג יצחק גלעד, בהביעו את התפעלותו ממגוון אתרי הפולחן העתיקים ההולכים ונחשפים כאן וגם החדשים, ההולכים ומתמסדים; אמנם, לעתים קשה להגדיר אתר כזה (וידועה האמירה: מִבְנֶה שהארכיאולוג מתקשה להגדיר, הוא מכנה אותו “מִתְקָן”; ואם הוא ממש אינו יודע, הוא מציע: “מתקן פולחני”…) אך לגבי מקדשים של ממש – האבחנה ברורה.
אתרי הפולחן העתיקים ביותר שזוהו בחבל הבשור הם בני התרבות הכלקוליתית (3400-4700 לפנה”ס), תרבות פרוטו-היסטורית על סִפָּם של העיור והשימוש בכתב. אתר גילת, שנחפר על-ידי דוד אלון ותום לוי (בין אופקים למושב גילת) הוא אתר גדול מאוד ובנוי בצפיפות, בן כ-120 דונם, ובמרכזו נחשפה חצר גדולה הכוללת צמד חדרי-רוחב (שהכניסה אליהם מהחצר מפולשת בקירות האורך שלהם). בחדרים ובסביבתם נמצאו חפצי אמנות (פסלי חרס), פולחן (“צלמיות-דמויות-כינור”, כעין אלילות-בית סכמטיות), יוקרה (עשויים ממחצבים המיובאים ממרחקים) וגם מצבות-אבן (המְיַצְּגות כוחות עליונים).
דגם “צמד חדרי-רוחב עם חצר” מקובל במקדשי הלבאנט באלפים הרביעי והשלישי לפנה”ס וארבעה מהם אף משוקמים ופתוחים לציבור – במגידו, בעין גדי, בערד ובהעי.
אתר שקמים, שנחפר על-ידי אותם החופרים, הוא ישוב (מתוכנן!) גדול – כ-90 דונם – בן אותה תקופה, על גדת נחל באר שבע, 8.5 ק”מ ממזרח לקיבוץ צאלים. שם עדיין לא אותר מקדש אך במרחבים פתוחים בין הבתים נמצאו שְלָשות של מצבות (“שילוש קדוש”) ולחזיתן נסמכת במה למנחות. (גם בגילת נמצאה שְלָשה כזאת אך ללא במה).
במִתְחָם פולחני נרחב, מתקופת הברונזה התיכונה ב’-ג’ (המאות ה-16-18 לפנה”ס) בתל הרור, נחשף על-ידי יובל יקותיאלי מכלול מורכב של מקדשים וחצרות עם ספסלים, גומחות ובמות בבניית לבֵנים וכן שרידי קבורות פולחניות של בעלי-חיים (קרבנות?) ובורות-גניזה (לקבורת חפצים קדושים שיצאו משימוש). יש לציין כי המכלול היה בן שלבים אחדים ויש להניח כי קדושת המתחם הפולחני נשמרה וכֻבְּדָה דורות רבים.
אליעזר אורן חשף בתל שרע מבנה וחלק מחצר נרחבת מתקופת הברונזה המאוחרת (המאה ה-14 לפנה”ס) עם בורות-גניזה , הרומזים על אתר פולחני. באותו מקום, כמאתיים שנה מאוחר יותר, הוקמה מערכת חדרים וביניהם אולם עם ספסלים מטוייחים, במה ואגן מטוייח וגם שרידי קרבנות מהחי ובורות-גניזה. טקסטים בהירוגליפים מצריים, כתובים על חרסים שנמצאו בסמוך, מרמזים שהיה זה מקדש מצרי בחסות השלטון המצרי ששרר אז בדרום כנען.
בחפירות-הצלה (לקראת סלילת הרכבת לאופקים) באתר מסוף המאה ה-11 לפנה”ס (תקופת הברזל א’) בגדת נחל פטיש, גילתה פרחיה נחשוני מקדש פלישתי בתכנית המזכירה מקדשים דומים בתל קסילה (שבתחומי מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב) ובבית שאן ובו חפצי-פולחן אופיָניים, במה ומצבה, בורות-גניזה ושרידי קורבנות.
מכאן עלינו לבצע דילוג של כ-1500 שנה אל התקופה הביזנטית (ולא שפתאום הכל “חזרו בשאלה”: אתרי הפולחן עדיין ממתינים לגילוּיָּם). מתקופה זאת מוכּרות כ-30 כנסיות נוצריות בחבל הבשור במגוון גדול – מקתדרלה (כנסית-עיר מִרכזית בניהול בישוף) בחלוצה ועד קַפֶּלות (תאי-תפילה) במנזרים וגם – כמובן – בית כנסת אחד. על כִּשְׁני תריסרים של קברים ועצים קדושים אִסלאמיים באזורנו כבר סֻפָּר במדור זה (“ככה זה” 26, 62).
לצערנו, אין אנו בטוחים בוודאות לאלו כוחות עליונים עבדו המאמינים המקומיים בַּתקופות הקדומות טרם מִיסוּד הדתות המונותאיסטיות; קיימים נסיונות “למשוך” השוואות מדרום-מזרח אנטוליה, ממסופוטמיה, מצפון סוריה וממצרים. מכל-מקום, אני מניח שהמאמינים של אז בקשו בדיוק כמו בימינו – גשם בְּעִתּוֹ, בריאות ושלום.
דן גזית
*שאמאן: כהן-קוסם בחברות קמאיות.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-72”