אֲבּוּ דַּ’אבִּי – אתם לא לבד

                    (ערבים בחבל הבשור)

     בעבר הדגשנו פעמים אחדות את אופיו הפיזי הייחודי של חבל הבשור, המהווה כר-מרעה נוח הן מבחינת כמות וחלוקת המשקעים השנתית הממוצעת והן מבחינת התשתית הקרקעית – מישורי חול ולס וגבעות נמוכות שאינן מהוות מכשול תעבורתי. אך אליה וקוץ בה – באופן טבעי, עקב המיעוט היחסי של המשקעים ואי-יציבותם מחד גיסא ומחסור במקורות מים ספונטניים (נביעות, נהרות) מאידך גיסא – החבל בעבר לא היה זמין כמעט לגידולי חקלאות-בעל, מלבד בוסתנים קטנים.

     מכאן – חבל הבשור, בעברו, היווה מרחב פסטורלי אידיאלי לאוכלוסיות נוודיות-למחצה החיות על גידול בהמה דקה, ליווי שיירות-סחר מדברי בדרכן למעגני חוף עזה ובחזרה וכן על פשיטות-פתע למטרות שוד וביזה. כל הסקרים הארכיאולוגיים שבוצעו בחבל מצביעים על תופעה דומה – שרידי ישובים קטנים קצרי-מועד וכמעט חסרי בניה קשיחה, פרט למצודות ספורות שנבנו בידי שלטונות בעלי עניין שמרכזן היה מחוץ לאזור.

     החל מהמחצית השנייה של האלף השני לפני הספירה, מתחילים לצוץ רמזים היסטוריים על נוכחות עממים, מטות, שבטים ובתי אב נוודים למחצה, במרחב שממזרח ומדרום לשטחי ארץ כנען בעלת האקלים הים-תיכוני. כאשר אנו מתקרבים לתקופת המקרא, קרי – האלף הראשון לפני הספירה, הולכים ומתרבים הרמזים בו לקשרי השכנוּת מדרום – ואולי אף לקשרי-דם – אל אותה אוכלוסיה נוודית למחצה, המכוּנה “ערבים” ומוצאה המקורי הוא מחצי האי הערבי. כך, אולי, עלינו לפרש את האלגוריה המקראית לישמעאל בן הגר, אשתו השנייה (?) של אברהם אבי האומה; המקרא אף מוסיף ומפרט כינויים ושמות נוספים לאוכלוסיה זאת: הגריים, קידר, שבא ועוד – ואף מכנה אותם “ערבים אשר על יד פלשתים”, ובזאת מקבע את מקומם במערבו של חבל הבשור (*). הרודוטוס, ההיסטוריון היווני בן המאה החמישית לפני הספירה, מכריע בסוגיה בכַנוֹתו את האזור שמדרום-מזרח לעזה “חבל הערבים”!

     אנו נפגשים שוב בערבים בדרום בתקופה הפרסית, כאשר הם מככבים כיריבים של שָבֵי גלות בבל בימי הפחה נחמיה, כנראה בסכסוך על השפעה טריטוריאלית בשטחים ריקים למחצה. אחרי הפסקה במקורות הידע של קרוב לאלף שנה (אלא אם אנו מקבלים את ההערכה כי מקורם של הנבאטים הוא מחצי האי הערבי, וראו באתר “אבני גזית” את הפוסט “קטע של כתובת נבאטית“)  – אנו למֵדים כי ברשימת שלושת התורמים לבית הכנסת העתיק בחורבת מעון, ליד ניר עוז, המוזכרים בכתובת שבראש הפסיפס, לפחות שם אחד (“אישו“) הוא שם ערבי-נבאטי! חבר קהילה! (ועלינו לזכור, לגבי שמות פרטיים בימים ההם, שתי עובדות חשובות: ראשית – לכל שם פרטי היתה משמעות, ואם אנחנו לא מבינים את פירושהּ – זאת הבעיה שלנו… ושנית – לכל אתנוס ולכל אמונה  היה מצבור שמות פרטיים משלהם, אופייני רק להם).

     וכאן צריך לציין תופעה ידועה מהנגב הביזנטי (המאות הרביעית-שביעית לספירה): מתקופה זאת נותרו לנו שמות פרטיים של מאות אנשים ונשים בזכות השתמרותם בכתובות ברצפות פסיפס, על גבי מצבות קבורה, בכתובות גרפיטי המשורבטות על קירות ובטקסטים מקודשים שעברו מדור לדור. בקבוצת השמות הללו, צפון הנגב מתייחד בשפע שמות פרטיים שנותרו בארכיון העיריה של ניצנה מן המאה השביעית לספירה, שנחשף בשלמותו בשנות ה-30 של המאה שעברה ופורסם בכרך עב-כרס. חלק נכבד מהשמות מתעד, בדרך אגב, תהליך ידוע של התנצרות הערבים בסביבה (כנראה לא בכפייה אלא בפיתויים חומריים), כאשר שם האב הוא ערבי-פַּגָּנִי אך שם הבן הוא כבר נוצרי (למשל, סטפנוס בן עבדאללה).

     תופעה מעניינת במיוחד ניכרת במחצית השנייה של המאה השביעית ואילך, עם חדירת האסלאם מדרום אל צפון הנגב: ערבים החלו להשתמש ב”מסגדי-שדה”, שהם מסגדים חסרי-קירות אשר מיתארם מסומן רק בגובה של נדבך אחד. מסגדים כאלה נתגלו בשטח שבין רהט בצפון לִצְפון הר הנגב (אזור בארותיים) בדרום; בעבר אף יצא לאור מחקר הטוען כי קבוצת מסגדים זאת קדומה יותר מאשר מסגדי מקור האסלאם באזור מֶכָּה ומדינה. חובה לציין גם את האוריינות הנרחבת בקרב ערביי צפון הנגב בתקופה ההיא, המתבטאת בעשרות חרוטות של הודעות, פסוקים והקדשות בערבית על סלעים לאורך התקופות האומאית והעבאסית (המאות השמינית עד העשירית לספירה). האם קיימים כאן תנאים דומים לאוריינות שהייתה בקרב אבותיהם הנבאטים באותו אזור?

     לפי ההיסטוריה המקובלת, “פינתה” ממלכת ירושלים הצלבנית (במאות ה-12 וה-13) את הנגב כולו מאוכלוסייתו – שברובהּ היתה ערבית – כדי ליצור וואקום ביטחוני בינהּ לבין מצרים; לדברי ההיסטוריונים, ריקנות זאת  נמשכה עד המאה ה-16; רק מאז החלו לחדור שבטי בדווים בחזרה לנגב. אם ההיסטוריונים הללו מדייקים, כיצד ניתן להסביר את שימורם של השמות הערביים לאתרים שונים בצפון הנגב ללא רצף נוכחות של אוכלוסיה בשטח?  להלן דוגמאות אחדות לשמירת השמות הערביים העתיקים, שהם שיבוש של השמות המקוריים (השמות הביזנטיים-נבאטיים בסוגריים): חלוצה [אלוּסה] – חלס’ה; עבדת [עוֹבּוֹדה] – עַבְּדֶה ;  מעון [מנואיס] –  מָעִין; פטיש [פוטיס] – פְטֶס  ועוד. כנראה שנוכחותה של האוכלוסיה הנוודית למחצה  בצפון הנגב לא הופסקה לחלוטין; בחורבת מעון, הנזכרת לעיל, נערכו חפירות ארכיאולוגיות (על ידי פרחיה נחשוני) המצביעות על המשכיות הישוב באתר – החל מהתקופה הפרסית כמעט ברציפות עד ימינו.

     בעשור השלישי של המאה ה-19, היגלה השלטון המצרי (ששרר אז בארץ) ששה בתי-אב ערביים סוררים מאזור מזרח השומרון אל חבל הבשור התחתי. בתי האב הללו התנחלו בחורבות ישובים עתיקים באזור (גררית, מעון ודומיהן) ופרשו גם את חסותם על נביעות עין בשור (השלאלה).

     ברבע האחרון של המאה ה-19, תכנן והקים השלטון העות’מאני 10 ישובים כפריים בחבל הבשור התחתי ושוליו כדי לייצב את האזור, שנחשב כאזור-גבול; הישובים הללו (מכופח’ה ומוחרקה בצפון ועד לרואבייה ואבו מועמר בדרום) היו מיועדים לאוכלוסיה מעורבת – בדווים מקומיים, מצרִים מרצועת עזה ופלאחים מדרום הר חברון. במקביל, לראשונה בתולדות האוכלוסיה הנוודית למחצה בצפון הנגב, העניקו להּ השלטונות כתבי זכויות (“סֶנְד”) על חזקה בשטחי-קרקע למאהלים, כרי מרעה, בוסתנים ומעגלי נדידה.

     על-פי סיכומיו של יוסף ברסלבסקי-ברסלבי בספרו היסודי “הידעת את הארץ”, נכחו בחבל הבשור ובגבולותיו בשליש הראשון של המאה ה-20, במסגרת של חמישה מטות (ת’רבין, תיאהא, חנאג’רה, ג’בראת ועזאזמה) – 83 שבטים, רסיסי שבטים, בתי-אב ומשפחות; לפי מפקד ממשלת המנדט (המאוד לא מדויק) בשנות ה-30, מספר הבדווים בחבל היה כחמישה-עשר אלף. החוקרים הישראלים בדרך-כלל נוטים להעריך מספר זה כנמוך מדי.

הי אבו ד’אבי – גם לנו, בחבל הבשור, יש ערבים משלנו.

                                                                                       דן גזית

                                                                                       5.9.20

(*) עוד על חבל הבשור כמצע להתהוות אומות ניתן לקרוא בפוסט “היום הייתם לעם” שבאתר “אבני גזית”.

– מחקר מעניין ומקורי של פרופ’ אברהם נגב טען ששמות עתיקים בנגב נותרו רק ליד מקורות מים קבועים (בארות נובעות) כי אנשים חזרו אליהם תמיד; אך הרי לכך דרושה אוכלוסיה קבועה במרחק של לא יותר מחצי-יום הליכה אל המים… ומה זוכרים מן השמות סתם עוברי אורח, צליינים, סוחרים ופושטים בגדוד?

– אני מודע לכך שבארץ ובשכנותיהּ קיימות אוכלוסיות מצומצמות דוברות ערבית שאינן ממוצא ערבי ולהיפך – אך לא ידועות לי כאלה בחבל הבשור.

– להרחבה, מומלץ לעיין בערך “ערב” באנציקלופדיה המקראית.