א. מבוא לתולדות לוחמת הפרשים: מיתוסים ועוּבדות. (הציטוטים במרכאות הם מובאות מרשימת הפרסומים שבסוף המאמר).
מאז ומעולם, לוחמת-פרשים היתה מוגבלת ומוגדרת כלוחמה הֶתקפית; לפני העת החדשה, חיל הפרשים היה מזוהה לרוב עם העילית הכלכלית והחברתית ובהרבה תרבויות קדומות היה נהוג לקבור את הסוסים בסמוך לרוכביהם שנפטרו. לוחמת הפרשים הממוסדת, שהחלה להתפתח בקרב האוכלוסיה הנוודית-למחצה של ערבות מרכז אסיה לפני כחמשת אלפים שנה (כאלף שנה בלבד לאחר ביוּתוֹ של הסוס בערבות שמצפון לים השחור; כנראה שבעקבות כך, הומצאו שם לראשונה המכנסיים) ומשם התפשטה במהירות לכל העולם – כמעט ולא השתנתה בתפיסותיהּ הטקטיות עד להמצאת הרובה האוטומטי היעיל (מַקְלֵעַ) והפגז הנפיץ (שְׁרַפְּנֶל) במאה ה-19. מאז, נקטלו בשדות הקרב שִפְעת סוסים על רוכביהם ובקֶרֶב המצביאים החל פקפוק ביעילותם: במַאסה הגדולה של גוף הסוס, בהיותו פלטפורמת-לחימה מוגבהת ומוגנת ובמהירותו הרבה (שהקשתה על שינוי זריז בכיוון דהרתו) היו נעוצים עקרונות הצלחתהּ של מתקפת הפרשים, אך גם כישלונהּ.
יש לזכור כי בלוחמה הקלאסית, שבהּ מתמודדות שתי מאסות של לוחמים זו כנגד זו, תהיינה אדירות ככל שתהיינה – מיד עם מפגש הכוחות הראשון הופך הקו הקדמי לסדרת דוּ-קרבות כאשר שאר הכוח נמצא מאחור ותפקידו מצטמצם להפעלת לחץ פיסי קדימה. מאחר ויתרונו הבסיסי של הלוחם הרכוב על הלוחם הרגלי הוא במהירות התימרוּן שלו בשדה הקרב – יותר מפי 5 מזו של הרגלי (ולכן, בהֵעָרכוּת הקלאסית, הוצבו הפרשים באגפים או מאחור) – יתרון זה ניתן לתרגום, מבחינה טקטית, בשלושה אופנים: א’ – לסיורים, לפשיטות ולהטרדת הקו הקדמי של האויב (זה האמור לספוג את המכה הראשונה של ההסתערות) בהטלת חניתות, קרדומי-קרב או ירי חיצים מקשת קצרה (ומאוחר יותר ירי אקדחים) וניתוק-מגע מיידי (‘פרשים קלי-חימוש’). ב’ – הסעת הפרש במהירות לנקודה שבהּ הוא אמור ללחום כרגלי, אחרי הגל הראשון של המגע בין שני הכוחות המתמודדים, בנצלו בדרכו את הלם הדהרה של הסוס (‘פרשים כבדי-חימוש’). ג’ (פשרה בין א’ וב’) – ניצול הרכיבה להעברה מהירה של גייסות-רגלים לנקודות הלחימה (‘חי”ר רכוב’); אופן לחימה זה פֻּתַּח, על-ידי שני הצדדים, במהלך המלחמות בין אנגליה לצרפת בשלהי ימי הביניים והתפשט במקביל להתפתחות בעוצמת אש הרובים (שהלכו והשתכללו) של חיל הרגלים: הנפגעים המיידיים היו הסוסים ולכן העדיפו לא לקרבם יתר על המידה לקו האש. בנוסף לאלה, שימשו הפרשים ככוח מזנב בנסוגים ובבורחים לאחר ההכרעה בקרב.
במאה התשיעית לספירה פוּתח והופעל באירופה ‘חיל פרשים משוריין’: הפרש וסוסו עטו שריון כבד ורגלי הפרש היו נטועות – לראשונה במערב – במִשְׁוָרַיִם; אימוצו של שכלול זה שהגיע מהמזרח (ושניתן להגדירו כ’מהפכה טכנולוגית’), שידרג באחת את מידת השליטה של הרוכב בסוסו עד כדי כך ששתי ידיו היו חפשיות לתפעול נשק. יחידות כאלה הופעלו בעיקר נגד ‘פרשים קלים’ אך עברו מן העולם כאשר סרבולם מנע מהם מלהתחמק מאש הרובים, שהוכנסו לשימוש חיל הרגלים במאה ה-15; הנסיון לצייד גם את הפרשים במאה ה-16 ברובה האַרְקֶבּוּז נכשל עקב תפעולו המסובך של דגמיו הראשונים (ובתקופה ההיא היו גם חֵילות-פרשים שסרבו להתחמש בנשק חם בנימוקים אידאולוגיים, כמו הפרשים הקלים הממלוּכּים במזרח – אוחזי החרב והאבירים המשוריינים במערב – אוחזי הרומח הארוך). במקביל, בעיקר במאות ה-12 וה-13, פיתחו המונגולים במזרח טקטיקות חדשות של לוחמת-פרשים החמושים בקשתות בלבד והמבוססות על מהירוּת, ניידוּת והפתעה; לראשונה, בקנה-מידה ענק, חילקו את המסתערים לכיתות, מחלקות, פלוגות, גדודים, חטיבות ואוגדות (לפי כפולות של 10) שפעלו כיחידות מתואמות וכך בנו שליטה בשדה הקרב. חסרונהּ של שיטתם היתה בתלוּתהּ המוחלטת בשדות-מרעה זמינים (לכוחות לא הוצמד ליווי של הספקה) – בעוד שלכל לוחם היו 5 סוסים שצריך להזינם.
מכל-מקום, “תוצאת הסתערות הפרשים תמיד היתה תלויה בשבירותם של אלה שספגו אותה, יותר מאשר בכוחם המהותי של הסוס ורוכבו – – – חיל הפרשים, שכלי הירייה קרא עליו תיגר, ביקש להנציח את תפקידו בשדה הקרב ברכיבה שהיתה למורכבת יותר ויותר – אשר בסיבוב שלם ובחצי-פנייה אמורה היתה לאפשר תפעול כלי ירייה מעל גב הסוס. הניסוי לא הצליח. כלי ירייה וסוסים אינם פועלים יחדיו”. (בניגוד לְמה שמבוצע באולפני ההסרטה…). על-אף זאת, אוליוֶר קרומוֶל (אמצע המאה ה-17) הצליח להוציא בצבא אנגליה המצליח (‘הצבא מהדגם החדש’) את המיטב מתכונות הפרשים בכך שהלבישם במדים בולטים (‘המעילים האדומים’), חילק אותם לפלוגות בנות מאה שפעלו כיחידה וחימש אותם ברובה מוּסְקֶט קצר-קנה (לפרשים הכבדים – ה’דְרָגוּן’) ובאקדח וחרב (לפרשים הקלים) תוך חיפוי הדדי ביניהם. עם מותו של קרומול פורק הצבא המקצועי הזה ונראה שקרומול היה המצביא היחיד בהיסטוריה שידע לבנות ולתפעל חיל-פרשים יעיל שלוחמיו ירו בנשק-אש במהלך הַדְּהָרָה.
יש לזכור כי חסרונו הגדול של הסוס במערך הלוגיסטי הוא שימושו כ’נושא גייסות חי’ : “בניגוד לְמה שמתואר בסרטים, בכל הסתערות פרשים – הנפגעים העיקריים היו הסוסים. הם מהווים מטרה הרבה יותר גדולה, הפרש היה ממילא מוסתר-למחצה על-ידי צוואר הסוס והסוס כמעט שלא נשא מיגון. משנפל הסוס, היה רוכבו משוּל כמת”. חסרון נוסף ועקרוני של לוחמה המתבססת על סוסים הוא שהסוס, האמור לתרום ערך-מוסף ללוחמה, רגיש הרבה יותר מהאדם להפרעות ולמועקות כמו שאון-פיצוצים, המולה, רעב, צמא, כאב מפציעה, אקלים קיצוני ותנאי-קרקע קשים ונכנע להן עקב מגבלותיו הביולוגיות: סוס מבוהל ומופתע נרתע ונס – באינסטינקט בסיסי – במהירות בלתי-ניתנת לעצירה. פרש רעב, צמא ופצוע יכול להמשיך ולהלחם בכוח המוטיבציה, אך הסוס – חסר מוטיבציה (בספרו “מסעות עם אתון בחבל סֶוֶן”, כתב רוברט לואיס סטיבנסון: ‘הסוס, כידוע, הוא הגבירה המעודנת שבין הבהמות, קל-דעת, רך-לבב, אכילתו בררנית ובריאותו מתערערת בנקל; יקר הוא וחסר-מנוחה מכדי להשאירו לבדו, ולכן אתה ובהמתך כבולים יחד כעבדים החותרים בספינת-משוטים; כשהדרך מסוכנת הוא מאבד את עשתונותיו; בקצרה, הסוס הוא בעל-ברית תובעני ולא אמין’). בשטחים מיוערים וזרועי מכשולי-תיל, לוחמת פרשים היא בלתי-אפשרית.
על-אף כל זאת, חיילות הפרשים בכל הצבאות הלוחמים נטלו חלק פעיל במלחמה העולמית הראשונה; בשלהי מאורעות תרפ”ט (1929) ייסד משה אגוזי, ה”סליקר” הראשי של ה”הגנה”, פלוגה ניידת של 75 רוכבים להגנת מושבות השרון והיא פעלה בפיקודו כשנתיים; במסגרת ניהול “קרב השהייה נגד המיכוּן”, אמר שר המלחמה הבריטי בישיבת הפרלמנט בדיונים על תקציב הביטחון של בריטניה לשנת 1935: “ככל שאני לומד נושאים צבאיים יותר, התרשמותי מחשיבותו של חיל הפרשים במלחמה המודרנית הולכת ומתחזקת” – וזכה לתשואות מכל חברי הממשלה; בשנים 1939-1943 פעלו פלוגות של נוטרים יהודים רכובים בחסות בריטית (אך למעשה כחברי “הגנה”) באזור השרון והסביבה; בהשראתו של המרשל הקשיש סמיון בּוּדיוני, שרתו יחידות של פרשים קוזאקים בצבא הסובייטי עד שנת 1945 (וחטיבת פרשים קוזאקים אנטי-סובייטים שרתה ב”וואפן אֶס. אֶס.”); בשנת 1948, בקרבות “עשרת הימים”, לחמה מחלקת פרשים-סיירים במסגרת חטיבת הנגב של הפלמ”ח וביצעה מספר פיגועים בקטע מסילת הרכבת שבין רפיח לאל-עריש ; בשלהי מלחמת העצמאות, פעלו פרשים בחטיבת גבעתי ובתחילת שנות ה-50 הוקמה יחידת פרשים בחיל הספר (שקדם למשמר הגבול); בשנת 2002 פורסם בכתב העת של משרד הבטחון ‘מערכות’ מחקר המציע להשיב את שרות הפרשים בצה”ל למשימות סיור לאורך הגבולות. בשנת 2012, משטרת ישראל הרחיבה מאוד את יחידת הפרשים שלה. בראשית שנת 2013 הקימה המועצה האזורית חוף השרון, בשיתוף מג”ב, יחידת פרשים למניעת גניבות חקלאיות.
ב. התפתחותה של יחידת הפרשים הקלים האוסטרליים.
יחידת ‘הפרשים הקלים האוסטרליים’ (Australian Light Horse ) הוקמה בשנת 1903 כחלק מהצבא הפדראלי של הקהיליה האוסטרלית שהוכרזה שנתיים קודם. מייסדהּ, אדוארד יוטון (Hutton ), מצביא בעל נסיון רב שצבר במלחמות האימפריה הבריטית באפריקה, אמנם הגדיר את תפקיד היחידה כ”חי”ר רכוב המצטיין בייצור-אש” אך גִבָּהּ אותה במאמרי-תיאוריה אחדים המתארים את אופי יחידתו כ’רובאים רכובים’ האמורים – בתנאֵי הלוחמה החדשים – להיות יותר יעילים מחיל הפרשים המסורתי, שאימוניו דרשו השקעת משאבים מרובים וזמן ארוך ולא תמיד הצליחו להסב “עירוניים” לפרשים של ממש. גישתו הכריעה בוויכוח שהיה קיים אז האם לאמן חי”ר רכוב שיֵרֵד מהסוסים ברגע המתאים וימשיך את לחימתו כחי”ר מן המניין, או שמא לחמש את הפרשים ברובה כדי להתאימם לשדה-הקרב של אז בעוד שאימוניהם יותאמו לטקטיקות המסורתיות של החַיִּל.
יחידת ‘הפרשים הקלים האוסטרליים’ (שתכוּנֶה להלן במאמר זה פק”א) הורכבה מיחידות פרשים אקראיות ששירתו לעת הצורך (בסגנון היוֹמֶנְרִי הבריטי, שבו נשמר הקשר האורגני בין היחידה לטריטוריה שממנהּ היא גוייסה) וממתנדבים בודדים. מספר הלוחמים בפלוגות ובגדודים צומצם למחצית התקן המקובל באימפריה הבריטית, אך הם צויידו היטב ברובים ובמקלעים ואומנו לפעול בתנאי-קרב כחי”ר, בנוסף לאימוניהם כחיל פרשים מסורתי (בתפקידי סיור ומודיעין, משמר-נע, פשיטות, הטרדה, איתור מקורות-מזון לסוסים ושמירה על קוי התקשורת). בכל תרגולת הושם דגש על הפעלת כוח-אש מכסימלי.
[כאן המקום לתאר בקצרה את תרגולת ההסתערות של חיל הפרשים הבריטי, שרווחה עוד מימי מלחמת קרים: “(חטיבה) נערכה לתקיפה בשתי שורות של צמדים – שני פרשים שרכבו זה מאחורי זה במרחק אפסי זה מזה. גם המרחק בין הצמדים היה קטן ביותר וכאשר דהרה השורה הכפולה, נראתה כגוש אחד בעל עוצמה רבה. בכל חטיבה היו חמישה גדודים, שלושה מלפנים ושנים מאחור. – – – המעבר ממצב של עמידה למצב של הסתערות נעשה בדרך-כלל בשני שלבים: תחילה ברכיבה קלה עד מרחק כשלוש מאות מטרים מן האויב,ואחר-כך בדהרה במהירות של כ-20 קמ”ש. במרחק כמה עשרות מטרים מן האויב, קינחו בהסתערות משולחת רסן. המעבר מקצב לקצב נעשה לקול תרועת חצוצרות מוסכמת.”].
במהלך השנים התקרבו מבנה הפק”א ומערך האימונים שלו לאלו המקובלים בצבא הבריטי, ועם הצטרפות אוסטרליה ללוחמה באירופה במסגרת הכוח הבריטי במלחמה העולמית הראשונה – נערכו שינויים נוספים בפק”א: הוקמה החטיבה הראשונה, ב-1915 הוקמו עוד שתיים (ובהמשך – הרביעית ב-1917 והחמישית ב-1918). שלוש החטיבות הוותיקות נלחמו כחי”ר בגליפולי בקיץ 1915 ולאחר המפלה שם הוחזרו לבסיסן במצרים ואוחדו תחת פיקוד אחד עם חטיבת הרובאים הרכובה מניו-זילנד לאוגדת ה’אנז”ק’ (Australian & New Zealand Corps). משלהי 1916 ועד חודש מרץ 1917 נלחם כוח האנז”ק כמעט בכל הקרבות שדחקו את העות’מאנים מסיני; לאחר הכשלון בהסתערות הראשונה על עזה (מרץ 1917) אורגנו הכוחות הרכובים מחדש והוקמה אוגדת פרשים נוספת – ‘האוגדה הרכובה האוסטרלית’ וחלק מהפק”א הועבר אליהּ.
ג. הישגים ולקחים בסיני ובארץ-ישראל.
ניתוח הפעילות הקרבית של הפק”א בסיני ובמבואות ארץ-ישראל מעלה כי הם נחלו הצלחה בהתקפות שכללו הסתערות-פרשים מהירה ומפתיעה הננעצת בלב הכוח העות’מאני המתגונן; לעומת זאת, נצחונות הושגו בעמל רב ובלחימה ממושכת ומתישה כאשר נעשה שימוש בפק”א כחי”ר רכוב: הטיפול בסוסים, לאחר הירידה מהם עם ראשית הלחימה, גרם לניטרול כרבע מהחיילים והפחית במידה ניכרת את עוצמת האש שלהם. קושי נוסף בלוחמת הפרשים בשיטת החי”ר הרכוב היה העדר חיפוי ארטילרי מתאים מכיוון שהתקן לארטילריה עבור פרשים היה נמוך יותר מאשר לחי”ר. מצבים אלה הובילו בהדרגה, כבר בשלהי שנת 1917, את יחידות הפרשים – הבריטיים והאנז”ק – לחזור לדרכי לחימה של ‘רובאים רכובים’ בטקטיקה המקורית של הפק”א.
נקודת ההיפוך הטקטית חלה ביום 31.10.17 כאשר ‘הגַיִס הרכוב המדברי’ (Desert Mounted Corps , חיל הפרשים שאורגן מחדש לאחר הכשלון השני בכיבוש עזה באפריל), הותש כל היום במלחמת חי”ר-נגד-חי”ר ועוכב בפאתי באר שבע. אחר הצהרים פָּקַד מפקד הגיס, הַארי שוֹבֶל, על שתי חטיבות של הפק”א להערך במבנה תרגולת-הסתערות גדודי: 3.5 מטרים בין פרש לפרש בשורה המסתערת ו-450 מ’ בין גל גדודי אחד למשנהו כשחטיבה 4 מובילה. תחת חיפוי ארטילרי וכשהשמש בעיניהם, דהרו הפרשים, חלקם עם רובים מכודנים, לעבר עמדות האויב. הגדודים הראשונים שיצרו מגע ירדו מהסוסים אל החפירות וניהלו קרב פנים-אל-פנים והגדודים הבאים אחריהם הסתערו על מטרות אחרות במהלך תפיסת העיירה ובארותיהּ.
בדוּחַ שהוגש למַטֶּה הכללי לאחר הלחימה הודגש כי מקור ההצלחה היה נעוץ במהירות שבהּ התבצעה הסתערות הרוכבים, ללא עצירה על מנת לרדת ולהלחם רגלית, מול האש הצפופה של הרובים והמקלעים: “האויב היה נבוך ומבולבל למראה הפרשים העולים עליו בדהרה ואיבד את השליטה על נשקו”. עם-זאת יש להזכיר עמדה שהובעה במחקרים אחדים על אותה הסתערות כי יש לזקוף את הצלחתה ומספר נפגעיהּ הקטן (31 הרוגים ו-36 פצועים, כמעט כולם בלחימת פנים-אל-פנים בשוּחוֹת) להעדר מכשולים לפני קו ההגנה ובעיקר העדר גדרות-תיל.
אפקט ההלם של הסתערות פרשי האנז”ק על עמדות יורקות-אש לא נולד בבאר שבע: במהלך התקדמות הכוחות בצפון-סיני לעבר ארץ-ישראל, הלכה והתבררה העובדה כי יחידות שפעלו כך מול המוצבים העות’מאניים – חלקן חמושות ברמחים או ברובים מכודנים – זכו לעתים להצלחה מרשימה במשימתן וגם מספר נפגעיהן הצטמצם משמעותית. ההשוואה עלתה מאליהּ בין הטקטיקה הזאת לבין הפְיָסְקו בהתקפה השניה על עזה, בהּ ירידה מוקדמת מידי מהסוסים והצמדתם לגדוד סיוע של מקלעים כבדים גרמו לשתי חטיבות פרשים עיכובים וסיבוכים שעלו ב-187 נפגעים. האם הופעלה בבאר שבע מסקנה טקטית שהצטברה ממבצעים בעבר? ידוע כי מפקדים בכירים בפק”א לחצו על המערכת לציידם בחרבות ובלית-ברירה הורו להשתמש בכידונים בתור נשק-דקירה ידני (ויש לזכור כי אורך הכידונים של אז היה כ-70 ס”מ, כולל הניצב): “האויב אינו יכול להבדיל בין ברק הכידונים לברק החרבות השלופות! קל יותר לדקור את האויב עם הכידון בלבד מאשר לתמרן עם רובה מכודן ארוך וכבד תוך דהירה”.
ד. מנשק חם לנשק קר.
נראה כי הלקח של קרב באר שבע נלמד ונטמע היטב בפק”א: כבר שבוע לאחריו נחלצה חטיבה 4 ללא נפגעים – כאשר נקלעה במהלך סיור לאש כבדה של רובים וארטילריה – בזכות תרגולת של דהרה רצופה ליותר מ-3 ק”מ. למחרת הסתערו 120 פרשים מהגַיס – בחרבות שלופות מול אש רובים, מקלעים וארטילריה – על ביצורי הוּג’ (סמוך לדורות) ושטפו את היעד כאשר למעלה ממחציתם נפצע אך האויב הובס. פחות משבוע לאחר מכן בוצעה הסתערות דומה על מוצב חטיבתי עות’מאני ברכס אל-מע’אר (צפונית לגדרה) בהצלחה מרובה. במהלך אותו חודש הסתערו הפרשים בהצלחה על תל חֻוֵּילְפֶה (להב), יבנה ואבו שושה (תל גזר). בקרב אחר, שני גדודי אנז”ק מחטיבה 1 דהרו ברציפות בהסתערות בת כ-5 ק”מ! את העיירה לוד כבשו הפרשים ללא ירידה מהאוכפים.
מסתמן, אם-כן, כי בעקבות ההצלחה בבאר שבע, אימצו היחידות הרכובות כעין “טקטיקה של הלם” שתאורהּ שב והופיע בתחקירי הקרבות, חדרה למערכי-השעור של האימונים וליבתה את הדרישה לצייד את הפרשים בחרבות (אף-על-פי שקצינים בודדים צידדו בחימוש באקדחים ולא בנשק קר). מכל מקום, בחודש מרץ 1918 אומצה באופן רשמי, ביחידות אחדות, תרגולת הלחימה בכידוני-רובים ובחרבות לתכנית האימונים של הגיס הרכוב.
ב-17 ביולי, באיזור הג’יפתליק (נחל תִּרְצָה), במסגרת המערכה נגד הצבא העות’מאני הנסוג, הסתערו שלושה גדודי פרשים הודיים חמושים ברמחים ושִפְּדו עליהם כמחצית מלוחמי האויב. לאחר הנצחון הופץ בין המטות תזכיר המדגיש מחדש את חשיבות אימונם של הפרשים בתקיפות-הלם מהירות ובשימוש בנשק קר – אימון שימשך כחודש בלבד -ואת הדחיפות בהנפקתו. טענת המתנגדים להענקת חרבות לפרשים בנימוק שמשקלה (3.5 ק”ג) יהווה מעמסה נוספת לסוס – נדחתה כאשר התברר כי בכל מקרה המשקל יתאזן בהפחתת כמות הכדורים בחגור הסוס מ-230 ל-180. מפקד הכוחות הרכובים, הארי שובֶל, שוכנע להסכים עם התזכיר: תורת הלחימה ה”חדשה”, שכבר הועלתה על הכתב ביום הנצחון של הפרשים ההודים, הופצה ביחידות, הונפקו חרבות ואימוני הגיס החלו באמצע אוגוסט. יש להודות כי לא בכל היחידות התקבל החידוש בהתלהבות (בחטיבה 5 של פק”א נתקלו בקשיי-הסתגלות עקב הסבתם של פרשי-גמלים ללוחמי-חרב ובקרב היחידות הניו-זילנדיות שבאנז”ק לא הכל הסכימו לשינוי), אך תוך תהליך האמונים חלה התקדמות כללית יפה שהוכיחה את עצמה באופנסיבה הכללית של הצבא הבריטי בצפון הארץ. הפרשים בצעו את התוֹ”ל החדש בהצלחה והכריעו בחרב את הקרבות במגידו (שם הסתער גדוד פרשים אחד על שש פלוגות-רגלים מצויידות ב-12 מקלעים: עשרות חיילי אויב שופדו ברמחים ואבדות התוקפים היו חייל פצוע אחד ותריסר סוסים הרוגים), שכם, ג’נין, צמח ודמשק. הדוחות שנכתבו על הקרבות מציינים את ההצלחות האלה אך מסייגים אותן להסתערויות בשטחים פתוחים: גידור נכון בתַיל עצר פרשים תוקפים.
ה. סיכום ומסקנות.
במלחמה העולמית הראשונה, ההתלבטות “באש או בחרב” ליוותה את חיל הפרשים מאז שמחברי התו”ל שלו מחד-גיסא התמודדו עם אש-אויב הולכת ומתייעלת ומפקדיו מאידך-גיסא ניסו להפוך את חסרונות הלוחם-על-בעל חיים ליתרון בשדה הקרב – וכל זה בשחר פיתוח הרכב הממוכן. לעומת החזית באירופה, בה חיל הפרשים היה כמעט מנוטרל בגלל מכשולי שטח ואקלים, חזית מרחבי סיני והמזרח התיכון שימשה רקע מתאים לשינויים טקטיים שהצליחו מעל המשוער – מה עוד שבתגובה ראשונה נחשבה החזרת החרב והרומח לאנכרוניזם בלתי מתקבל על הדעת. הסתבר שבטקטיקה מודרנית של מלחמת-תנועה בשטח פתוח, לעתים נשק “עתיק” עדיף על ירי. מהירות-תנועה עוזרת להתחמק מאש נק”ל ומארטילריה (ובהסתערות על באר שבע התברר שמהירות הפרשים השיגה את תאום הגררות של רובי ומקלעי האויב!) ומשפיעה מוראלית על האויב – בתנאי שלא קיים מכשול של גדר-תיל (וברוב המקרים, אכן לא היה).
‘הפרשים הקלים האוסטרליים’ הפנימו את התהליך של ההתאמה לשדה הקרב בהצלחה, והלקח ראוי להילמד.
דן גזית
* * *
* רשימה זו נכתבה בעקבות מחקרו של Jean Bou :Cavalry, Firepower, and Swords: The Australian Light Horse and the Tactical Lessons of Cavalry Operations in Palestine 1916-1918 (The Journal of Military History 71 2007: 99-125). ובו ביבליוגרפיה נרחבת ומקיפה.
השלמות נעשו בעזרת:
Humble, R. 1989. Warfare in the Middle Ages. Mallard, New York.
Jones, I. 1987. The Australian Light Horse. Sydney.
Wetherell, H. 1935(?). History of the Fifth Light Horse Regiment. Perth.
גריינג’ר, ג’ ד’. 2012. הלחימה על ארץ-ישראל, 1917. מודן – מערכות: 33.
למבוא ולרקע ההיסטורי נעזרתי בפרסומים הבאים:
איילון, ד’. תשנ”ד. אבק שריפה ונשק חם בסולטנות הממלוכית. האונ’ העברית, ירושלים.
בן-אריה, כ’. 1994. קרבות מופת. לביא, תל אביב.
ברזנר, ע’. 1994. הנגב בהתיישבות ובמלחמה. משה”ב – ההוצאה לאור: 252.
דיימונד, ג’. 2013. רובים, חיידקים ופלדה. עם עובד, תל אביב: 63-62, 74, 131.
הווארד, מ’. תשמ”ה. המלחמה בתולדות אירופה. מערכות – משה”ב, תל אביב.
וֵיוֶל, א’ פ’. 1979. מסעי-המלחמה בארץ-ישראל. מערכות – משה”ב, תל אביב.
ותרפורד, ג’. 2010. ג’ינגיס ח’אן. דביר, אור יהודה.
זוק, ד’. הייאם, ר’. תשמ”ב. קיצור תולדות המלחמות. מערכות – משה”ב, תל אביב.
טוכמן, ב’. 1995. ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפורענויות. דביר, תל אביב: 103-84
לורבר, ע’. תשנ”ז. מדע, טכנולוגיה ושדה הקרב. קרוננברג, תל אביב.
מן, נ’. 8.1.2010. הסליקר הראשי. עתון יומי “הארץ”.
סיני, נ’. 20.4.2009. סוס טרויאני. עתון יומי “ידיעות אחרונות”.
ערן, י’. תשנ”ד. הסיירים. מערכות – משה”ב, תל אביב: 167-166.
קיגן, ג”. 1996. תולדות הלחימה. דביר, תל אביב.
שלח, ח’. 2008. מלחמת קרים. ספרית מעריב, תל אביב.
שמואל, ש’. 2012. צבא רומא: אודות העיסוק הצבאי – פלוויוס וגטיוס רנאטוס. תצפית 72 – צה”ל-אג”מ, חטיבת תו”ל: 29, 49, 54.
תודתי נתונה לבעז זלמנוביץ, לאמנון גת, למרדכי ספיר ולדב אשרוב שהיו לי לעזר רב.