הדברים הבאים נלקטו מתוך האוטוביוגרפיה של עמנואל רֶר בשם “פרקי חיים”. רר היה המעסיק של אבא ואחר-כך שותפו במשך עשרות שנים, ומעניין ואף חשוב להווכח כיצד אבא הצטייר בעיני רר, יֶקֶה קשה ועיקש אבל ישר והוגן. החוברת נכתבה במכונת-כתיבה (בארכעה העתקים…) לאחר שרר פרש לבית-אבות, בהיותו בן 83. הניסוחים כאן הם שלי ומטבע הדברים, עסקינן בפרק מחייו המקצועיים של אבא.
* * *
אבא החל לעבוד בחדרה בשנת 1929, בהיותו בן 18. הוא נשלח לכאן על-ידי מעסיקו, המודד עמנואל טיינר מרחובות, לשמש כעוזר למודד בשם זינגר, כסיוע לרר במסגרת השותפות העסקית שנחתמה בין שני העמנואלים. הפרוייקט הגדול שלמענו אורגנה המשלחת, היה מדידת כל קרקעות חדרה, כ-40 אלף דונם, לצרכי חלוקה (“פַּרְצֶלַציה”) מטעם ועד המושבה, למען כל בעלי השטחים והמגרשים. הועד פיגר בתשלומים עבור העבודה, כי איכרי חדרה היו ידועים בארץ כסרבני-מסים עקשניים וקופת הועד היתה ריקה. המודדים התחכמו ואכלו במסעדה שהיתה חייבת מסים לועד המושבה ורשמו את ארוחותיהם על חשבון החוב.
השנה ההיא, שנת 1929, היתה גשומה במיוחד, המים חזרו לביצות חדרה המיובשות ואיתם חזרו יתושי המלריה והמודדים, כולל אבא, חלו בקדחת. רק שנה לאחר מכן, כשהוחל בייבוש ביצת-עַתַא, הופחת איום המחלה.
אבא התמיד לעבוד בחדרה ולרחובות היה נוסע רק לביקורי-משפחה. בראשית שנות השלושים החל ה”בּוּם” הגדול של נטיעות הפרדסים בחדרה, והיו עבודות-מדידה בשפע בסימון גבולות ובמדידת טופוגרפיה עבור הנטיעות ומערכות ההשקייה. אבא הכין את כל תכניות הנטיעה והיה זוכה לשבחים.
בין 1930 ל-1936, שנת התחלת המרד הערבי, אבא ביצע הרבה עבודות מדידה בתוּל-כַּרם. הוא ורר שכרו שם משרד קטן ושלמו למתווכים עבור מידע, שהועבר במכתבים, על עבודות מדידה נדרשות בעיירה. כמעט כל שבוע נסע אבא עם רר ברכבת לתול-כרם למדידות והיו אוכלים שם במסעדות ואף רוכשים בהן בשר-כבש. עד לשכם הגיעו במדידותיהם ולשם-כך הסתייעו במכונית של שותפם בתול-כרם. בשנים האלה רכש אבא שליטה מוחלטת בניבים הערביים המקומיים, דבר שסייע לו בעתיד כשהיה מנהל עבודה של מאות פועלים ערביים בבניית המחנות של הצבא הבריטי בימי המלחמה העולמית. אבא סיפר לי פעם, כי לאחר מלחמת ששת הימים נסע לתול-כרם פעם אחת, כי התגעגע לטעם של דרורים צלויות על קיסם, שאכל במסעדה מסויימת. כשהגיע, הכיר אותו בעל המסעדה וקבל אותו בכבוד מלכים – אפילו שהביקור חל בצום הרמדאן…
באותן השנים עסק אבא גם במדידות רבות בעמק חפר, בין מדרשת רופין לכפר-חוגלה. השטחים האלה נקנו כבר ב-1913 על-ידי יהושע חנקין, אך לא הספיקו לרשום אותם בטאבו כי פרצה מלחמת העולם הראשונה והיה צריך לבצע את כל הקנייה מחדש, כולל כל המדידות. אבא עסק במדידות ובמשא ומתן עם האריסים הערביים שהיו צריכים להתפנות מהשטח.
העלייה ה”ייקית”, שנמלטה מגרמניה לאחר תפיסת השלטון על-ידי היטלר בראשית שנות ה-30, החלה לזרום גם לחדרה וגרמה לתנופת-בנייה במקום. מטבע הדברים, אבא התמחה אז גם בתכנון ובשרטוט מיבנים. היתה עבודה רבה במקצוע ורר החל להעסיק עובדים מקצועיים נוספים. בשנת 1934 בצע אבא את הפרצלציה של עין עירון וכפר פינס, לקראת עלייתם על הקרקע. לקראת עבודה גדולה זאת רכש המשרד מכונית פורד משומשת בעלת ששה צילינדרים ובה היה אבא מסיע את עוזריו לעבודה. במכונית זאת נעזר אבא במדידות של קרקעות עין-גב, במזרח הכנרת, אך כאן כבר נוצרה בעיה: צריך לנסוע רחוק מהבית ולשם כך דרוש רשיון נהיגה… אבא העביר למישהו ביפו שתי לירות וכעבור ימים אחדים קיבל בדואר רשיון אמיתי. הבעיה השנייה – איך מעבירים, בדרכים המשובשות של אז, מכונית לכנרת ? מנהל תחנת הרכבת בחדרה קיבל בקשיש של 35 גרוש, המכונית הועמסה על קרון והוּבְלה עד תול-כרם, ומשם, דרך שכם וג’נין, הגיעו לקבוצת כנרת. שם שכרו מקומות לינה וסידורי אוכל עבור אבא והפועלים ומשם נסעו כל בוקר לאדמות עין-גב. רישומי המדידות נשלחו כל יום בדואר למשרד בחדרה, שם הצוות העלה אותם על המפות.
בעיצומם של המאורעות, בשלהי שנת 1938, התמעטה העבודה עקב המצב והיו חייבים להסתכן כדי להתפרנס. אבא יצא למדוד טופוגרפיה ולסמן גבולות מגרשים ותכנון צנרת על גוש של 600 דונם, לקראת העלייה על הקרקע של בית יצחק בעמק חפר. ואכן, במהלך העבודה היו חילופי מהלומות עם ערבים מהסביבה. כעבור שנה, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אבא התחיל לעבוד במשרה נוספת בפיקוח וניהול עבודות תשתית ובניה בצבא הבריטי, ובלילות היה משרטט תכניות עבור המשרד.
בסביבות שנת 1942 התחיל להתפתח במהירות ענף המידגה – גידול דגים בבריכות פתוחות – באיזור חדרה, ואבא התמחה בטופוגרפיה של בריכות דגים, בתכנון עבודות-עפר בכלים מכאניים כבדים ובבעיות של מים וניקוז. אני זוכר שבמשרד היו ספרים ברוסית על מידגה, על אותו המדף שעליו היו ספרי הנדסה וגיאומטריה בגרמנית של רר (שלאחרונה הגיעו אלי לאחר שנמצאו במשרד בעת שיפוצו…). באותה תקופה, עבד זמן-מה תחת הדרכתו נער פליט מעליית הנוער, כחלק מפעילות של מוסדות היישוב לשבץ אצל משפחות נוער עולה מפליטי אירופה; הנער היה באומנה אצל משפחת רר. באותה עת בערך, נכנס אבא בסוד השירות של “ההגנה” ובמשרד היה מוסתר ציוד-מיפוי שלה.
במהלך שנות ה-30, יצאה משפחת רר לנופש ממושך כל שנה – כמיטב המסורת הייקית. הנופשים האלה עצבנו את אבא, כי אז כל העול והעבודות במשרד הוטלו עליו.
בשנת 1955, לאחר שעבר בהצלחה את הבחינות לתואר “מודד מוסמך” והפך לשותפו של רר, הציע אבא להעביר את המשרד למרכז המסחרי החדש, שהחל להתפתח בחדרה ליד בית העיריה הישן (היום בנק הפועלים). מתוך ראיה נכונה לטווח ארוך, אבא קנה את המשרד החדש מכספו ורשם אותו על שמו; ואכן, לאחר כ-3 שנים פרש רר מהשותפות ויצא לגמלאות. הפרידה הרשמית היתה ביוני 1960: אבא ערך מסיבה, העניק לרר שי ושילם לו פיצויים בעין יפה על חלקו בשותפות.
* * * *
זה היה פרק בן 31 שנים בחייו המקצועיים של אבא, כפי שהשתקפו באוטוביוגרפיה של עמנואל רר.
דן, מאי 2004
*** וכמה מלים מהלב לרעיתו של עמנואל, מרים (מרילה): כל שבת בבוקר היא היתה צועדת – עם חברתה, אשת ד”ר לוי – לחולות קיסריה העתיקה ללקט עתיקות. בביתה הקימה תצוגה מרשימה בארונות-ויטרינה של ממצאיה ומולם, כילד, הייתי יושב ובוהה ימים שלמים; כנראה שאפשר לזקוף גם לזכותה את נטייתי לארכיאולוגיה.
עם שני הבנים, יוחנן (ג’ו) בשובל ואלי (בשריד) שמרתי על קשרים רופפים מאוד במשך השנים.
[…] בדרום העיירה חדרה, סמוך למקום עבודתו ה”רשמית” של אבי כמנהל העבודה הראשי של הפועלים הערביים הרבים במחנות […]