תל שרוחן – מקור החיים ?!

תל שרוחן – מקור החיים ?!

(וגם בכך אנחנו הראשונים!)

מה המשותף לארבעת האישים: ביאליק, ויצמן, ברלב והרצוג ? – נכון, שמם הפרטי הוא "חיים". מקובל כי השם "חיים" מופיע אצל היהודים לראשונה רק בימי הביניים, בעיקר כשם-לוואי, המוענק למי שהחלים ממחלה קשה, לא עלינו, כסגולה לאריכות ימים ("חיים" אצל האשכנזים, "חי" אצל הספרדים). ואיך איזורנו מתקשר לעניין הזה ? סבלנות, הנה זה בא:

במהלך החפירות הארכיאולוגיות של המשלחת הבריטית בתל שרוחן (בהשתתפות מיסיס מקדונלד הזכורה לטוב על-ידי קוראי המדור הזה…), התגלה באחד הקברים חותם דמוי חפושית (חרפושית) מתקופת הבית הראשון, מהמאה התשיעית לפני הספירה בקירוב. בחלקו העליון חרוטה דמות גריפון – חיה אגדית המסמלת כוח ונצח: אריה מכונף בעל ראש פרס, המעוטר בכתר המלוכה המצרי. באמנות החותמות של התקופה, היה זה דגם מקובל למדי; מפיציו היו אמנים פיניקיים וניתן היה לרכוש חותם כזה בכל סדנת גלפים ברחבי הלבנט. אך לא זה העיקר: בחלקו התחתון של החותם חרוטות (במהופך, כמובן) ארבע אותיות עבריות: לחימ. מזמין החותם היה, ללא ספק, איש עברי ולפי הוראותיו גילף האמן – בעברית – את שמו.

public domain Via Wikimedia
חותם חרפושית משנת 550 לפני הספירה בקירוב

החותם האישי בימי-קדם (ועד היום בחברות אנאלפבתיות) שימש להכרזת בעלות על החפץ הנחתם; לכן, בדרך כלל, לפני השם הפרטי באה האות "ל" שמשמעותה בהקשר זה הוא "של": הנוסחה המקובלת היא "לפלוני" ופרושה – שייך לפלוני. שמו של הפלוני שלנו, בעל החותם שנטמן בבית העלמין של התל לפני 2800 שנה, היה איפוא חים (-אז עדיין לא ציינו את האותיות הסופיות כמנפ"ץ). אבל – איך בטאו צירוף זה של אותיות ?

בימי הבית הראשון עדיין לא הומצא הניקוד לכתיבה וגם ב"אימוֹת הקריאה" (א, ה, ו, י) השימוש היה מועט, אלא אם כן הן היו שורשיות. למשל, "ויאמר" – עם "א", כי היא שורשית (משורש א-מ-ר), אבל "שְׂעֹרִם" ולא "שׂעוֹרים"! ואכן, חים שלנו היה מודע למגבלה הזאת של הכתיבה והקפיד שיקראו את שמו כראוי – לא חִים ולא חֻיֻם (ולא הצעות שונות ומשונות שהעלו חוקרים, כדי לתרץ את העדרותו של "חיים" מהמקורות עד ימי הביניים); לשם כך נקט חיים שלנו בתחבולה: הוא הורה לאמן-החותמות לגלף ליד שמו את סמל ה"ענח'" המצרי שייצג בתרבות המצרית את המושג "חיים" וגם היה ידוע ככזה בכל רחבי העולם הקדום לכל אינטליגנט מצוי. וכך, הפך סמל רעיוני מצרי ל"מדריך להיגוי הנכון" בטקסט עברי.

      "תרגום בגוף הסרט" מסוג זה אינו נפוץ בחותמות, אך קיים: למשל בחותמו של "שוחר הנסס" העמוני = שוחר "נושא-הנס" (מין דגלן, אולי משׂרה רשמית-פולחנית): מאחר והיה זה , כנראה, תואר נדיר – ביקש מר שוחר לחרוט בחותמו ליד שמו, כדי למנוע ספק, עיטור בדמות סמלים הנישאים בתהלוכות (*); וכך גם אניהו בן מירב דאג שמעל לשמו החרות בחותם תוצג אוניה – ובכך זכינו לתיעוד נדיר כיצד נראתה ספינה עתיקה, על מפרשיה הפרושים והחִבֵּל שלה.

חיים איש שרוחן, אל תדאג. שמך לא יימחה, ואפילו אם נעלם בתהום הנשייה אלפיים שנה, הנה חזרנו אליו וגם בנים ובני-בנים ילד שמך בתפוצות ישראל ובגויים: חיים -> חיימֶה -> ויטה   -> זינון -> פוליזוטוס -> פוליכרונוס (ביוונית: חיים; רב-חיים; חיים ארוכים); ויו (בצרפתית) -> ויוואנט, ויוויאן -> ויטאט -> וידאל -> וייוויש -> פייוויש -> פייבוש -> פיש (ולא מ"דג"!) -> פישעל -> פייטעל. יפה, נכון?

ושנזכה כולנו.

דן גזית

(*) עד היום נותר בינינו התואר  "נסס" או "נושא הנס": נושא נס הלגיון בלטינית הוא vexillarius וביידיש "וקסלר"…

פורסם לראשונה ב "ככה-זה , גליון 5"

by: "The devious diesel" Via Wikipedia | CC BY-SA 2.5תל שרוחן , מבט ממזרח

השארת תגובה