"רון בלב ואת ביד"  

 "רון בלב ואת ביד"  

(לקראת חג האביב – הרהורים בעקבות ראש השנה לאילנות)

by: Ariel Palmon via wikimedia | CC BY-SA 3.0
פריחת השקדיה

כמידי שנה, בפרוס ט"ו בשבט – אנו ממללים את חלקו הראשון של פסוק 23 בפרק י"ט שבספר ויקרא: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ" ולא חשים כי בהמשך הפסוק כלל לא מדובר כאן במצוות נטיעה אלא בחוק העורלה (אי-אכילת הפרי בשלוש השנים הראשונות). משמעות המִלָּה "וכי" שבראשית הפסוק הוא "וכאשר", ההופכת אותו למשפט-תנאי; הרי משה בעצמו מזהיר (דברים ו', 11) כי הארץ כבר מלאה ב"כרמים וזיתים אשר לא נטעת"…

והנמשל: איני מחבב כלל את "נלבישך שַׂלְמת בטון ומלט", אך אני גם נגד הגזמה פראית בנטיעות וב"יעוּר" הארץ בכלל ובחבל הבשור בפרט. אנו נוטים לשכוח את ההשפעה השלילית ארוכת הטווח שיש לשורשי העצים על הקרקע ובכלל על האקולוגיה הבסיסית ועל בתי הגידול הטבעיים של חיות הבר. לדוגמה – אגן הניקוז של נחל גמילה (="יער המילואים"),לא הרחק מצומת מעון ("ככה זה" 38) שפּוּלָס וניטע בעצי-סרק מתוך כוונה טובה – "לייער שטחי בתרונות"; היום, עשרות שנים לאחר הנטיעה, הניקוז הטבעי שובש לחלוטין ובמקומו נולדה מערכת פעילה של סחף-קרקע הגורפת דרכי-עפר וחושפת את שורשי העצים.

מקרה מעניין הוא רצועת היער שניטעה לאורך גבול חבל עזה במגמת "מסתור לכוחותינו ומניעת תצפית האויב לעבר ישובינו": התוצאה היתה -הענקת מסתור למסתננים ולמחבלים שחדרו משם לכאן… על רצועת יער כזאת שוחחתי יום אחד עם חיים פרץ מקק"ל, בכהני כארכיאולוג המחוז, בעת שפיקחנו יחדיו על נטיעת פארק "סיירת שקד" (בין אופקים לחצרים). נוכחתי לדעת שחיים הוא איש-רעים להתרועע כלבבי. "חיים", אמרתי לו, "אתה עומד לבצע תלמים על קווי הגובה ולנטוע ביניהם שטח מדברי של קרוב ל-20 אלף דונם. מה דעתך להשאיר רבע מהשטח טבעי כדי שילדים שיטיילו כאן בעתיד יראו איך היה המדבר לפני שנטעו אותו?" חיים קבל אישור ואכן נותר קטע מדברי (עד לפני שנים אחדות כשנכבש על-ידי הציוויליזציה…).

The National Library of Israel Collections via wikimedia | CC BY-SA 3.0
שקית נייר מעוצבת לפירות ט"ו בשבט, 1920

פרשה כאובה היא נטיעת עצים בשטחי עתיקות, הגורמת נזק בלתי-הפיך  עקב החבלות שגורמים השורשים בתת הקרקע. כך נפגעו אנושות עתיקות בערוצים היורדים ממערב אל נחל בוהו (ליד נתיבות) ובית קברות עתיק בנחל הגדי (מדרום-מזרח לאזור התעשיה נועם); חורבת מדור – חורבה ביזנטית רחבת-ידיים, הכוללת כנסיה ובארות – חוסלה כליל בנטיעות (מצפון לחניון רעים); "מקורות" נטעה חורשה לציון 70 שנה ליסודהּ בין המאגר שממערב לאפיק נחל בשור לבין דרך הבשור, ופגעה באתר עתיקות: נזק עצום ורב נגרם לחורבת מעון עקב נטיעות על רוב שטחהּ (כ- 500 דונם בקירוב); ואפילו זאת: מדרום-מזרח למצפה גבולות, סמוך ל"דרך השדות", צצה לה לפני כשלוש שנים חורשה צעירה על גבי אתר בית העלמין האזורי הזמני מתקופת מלחמת העצמאות (אך לזכות הנוטעים ייאמר כי אין בשטח כל ציון לכך, אבל אפשר להתעניין לפני שנוטעים, הלא-כן?).

כדי להילחם בתופעה הזאת או לפחות לצמצמה עד כמה שאפשר, יזמתי בזמנו יום עיון שיועד בעיקרו לאנשי השטח של קק"ל במחוז שלנו. במחציתו הראשונה של היום דברנו על ארכיאולוגיה, חוק העתיקות וניתחנו מקרי-פגיעה שכבר קרו בשרידים וכיצד למנוע אותם, ובמחציתו השניה של היום יצאנו לשטח, ביקרנו בכמה אתרים עתיקים וניסינו ליישם את מה שלמדנו בבוקר. אולי כדאי לשוב ולארגן יום-עיון נוסף כזה – עברו מאז לא-מעט שנים וגם הצוות כבר הוחלף.

עד-כה דובר על עצי-סרק, אך צער רב נגרם לי על ידי אחד מקיבוצינו בנושא עצי-פרי: במשבצת החקלאית של הקיבוץ נכלל שטח עתיקות מוכרז, ובמסגרת תפקידי נפגשתי עם מרכז המשק וסיכמנו – בהסכם ג'נטלמני ללא מסמכים כתובים – שהחֶלְקה המדוברת תשמש רק לגידולים חד-שנתיים (כדי למנוע נזקים לעתיקות משורשי עצים). ההסכם נשמר שנים אחרי שסיימתי את תפקידי ברשות העתיקות – והנה לאחרונה צצו בשטח הזה שורות-שורות של נטיעות עצי פרי. מקרה דומה קרה גם באחד המושבים – אשתקד סרתי לבקר בתל עתיקות קטן וחשוב סמוך למושב ומצאתי במקומו מטע רימונים.

ולסיכום רק רציתי להעביר מסר לכל הנוטעים למיניהם: אנא, למען העתיד – התחשבו גם בעבר; אל תגרמו לפגיעה בעתיקות; השאירו זכר לנופים קדומים; אל תאנסו את התשתיות; זכרו את המאבק למען השטחים הפתוחים; וכמו בכל דבר בחיים – מִצְאו את האיזון המתאים בין מצוות הנטיעות לבין היחס לאמא-אדמה.

דן גזית

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-140"

השארת תגובה