"קבענו בפַּאבּ של אֶל-חָלוּץ"

"קבענו בפַּאבּ של אֶל-חָלוּץ"

(חורבות חלוצה כמוֹנוּמֶנְט לפְאֵר העבר)

מספרים על יקטרינה הגדולה, הקיסרית של רוסיה הצארית, שכינסה את שָׂרֵיהָּ, התישבה בראש השולחן הארוך ודרשה לדעת איך קורה שהעם נאנק מכּוֹבד המִסִּים אבל אוצר המלוכה סובל ממחסור. שר האוצר התנדב להסביר, יצא החוצה, חזר עם גוש-קרח גדול בידיו והכריז: הנה המסים! השר התיישב בקצה המרוחק של השולחן, מסר את הקרח ליושב לצידו וביקש להעביר את הגוש מיד ליד ועד שהגיע לקיסרית – נותרו ממנו פירורים…

תגובתכם לסיפור – לעג לשחיתות – היא לגיטימית, אך דעו כי לפחות שתי אימפריות אדירות היו מבוססות על שיטת מיסוי המזכירה את משל גוש הקרח –  מערכת היררכית מדורגת והדוקה הניזונה ממיסוי כל התוצרת וההכנסות; המיסוי הזה מממן את כל  פעילות המִדְרָג השלטוני מרמת ראש הכפר ועד מושל הפרובינציה. הגבייה מבוססת על שיטה מוניציפאלית הקובעת חלוקה של כל הארץ הנושבת ל"תחומי ערים" שמושליהן אחראים לתפעל בתחומם את הגבייה. נשאלת השאלה: ואיך מנהלים אימפריה מפירורים? והתשובה – בכלל לא מהמקור הזה! אמנם הממסד נשען על אדני המסים, אך השליט העליון מממן את פעילויותיו (כגון בנייה ראוותנית, ניהול מלחמות וכו') מהכנסות של כּבְרוֹת-ארץ מסוימות הזורמות אליו ישירות, תוך עקיפת כל המִדרג.

כברת-ארץ כזאת באימפריה הביזנטית כֻּנְּתה "סַלְטוֹן" (אחוזה); על האחוזות הממלכתיות האלה בארץ נִמְנוּ נווה המדבר עין-גדי, בגלל מטעי האפרסמון (היקרים מפז) וחבל הבשור (שהיה מחולק לארבע אחוזות כאלה) בגלל אוצרות השעורה להפקת בירה וצמר הכבשים. אימפריה אחרת שהתקיימה כך, ובהצלחה, היתה האימפריה העות'מאנית; אחוזות הכֶּתֶר שלהּ, שהשתרעו בארץ על יותר מ-800 אלף דונם (!), נקראו צִ'יפְטְלִיק (*).

שיטת המיסוי הזאת בתקופה הביזנטית פעלה על בסיס חלוקה אתנית של הארץ לשלוש פרובינקיות (חבלי-ארץ) כדי לצמצם חיכוכים על רקע דתי-לאומי: במישור החוף ובשומרון לאוכלוסיה מצאצאי השומרונים והפיניקים, בגליל ובצפון עבר-הירדן ליהודים ולעשר "הערים החופשיות" (דֶקַפּוֹלַיְס) ובדרום, בנגב ובדרום עבר-הירדן לנוודים ממוצא ערבי. לכל פרובינקיה היה זוג מושלים ממוּנים (אזרחי וצבאי) ועיר-בירה.

בירת הפרובינקיה "שלנו" היתה חלוצה (כ-13 ק"מ מדרום-מזרח לקיבוץ צאלים), שעל-שמהּ נקרא גוש החולות הנודדים בדרום חבל הבשור. "חלוצה" היא הצעת-שִׁחְזוּר מודרנית לשמהּ הנַבָּאטִי המקורי, בעת ייסודהּ במאה השלישית לפני הספירה: במקורות הכתובים ביוונית היא נקראת "אֶלוּסָה" והחל מהשלטון האִסְלאמי (בשנת 634 לספירה) – "אל חלוּץ"; בראשית המאה ה-20 הוקם על חורבותיה הכפר חַלְסָ'ה, שעיסוקו העיקרי היה הובלת אבני החורבות לבניית באר שבע ועזה העות'מאניות (וגם שמר על השם העתיק).

שטח העיר בתקופה הביזנטית על שכונותיהּ, בתי הקברות שלהּ וחניוני השיירות שמסביבהּ היה יותר משני קילומטרים רבועים – כמעט פי 3 משטח העיר העתיקה (המוקפת חומה) בירושלים, למשל. חלוצה ממוקמת ב"חצי האי" שבעיקול נחל בשור שמצפונו נשפך אליו נחל אטדים: כך מפלס מי התהום בהּ גבוה ומפרנס בארות רבות. חלוצה מצוּיה בצומת של שתי דרכים בין-לאומיות, דרך הסחר המדברי ("דרך הבשמים" – "ככה זה" 68) ונתיב הצליינות הנוצרית  מבית-לחם לעבר דרום סיני ורבים בעיר התפרנסו מאספקת שירותים לשיירות.

Public Domain via Wikimedia
תרשים של הכנסיה המזרחית בחלוצה

חלוצה היתה עיר הומיה (בנייניה התנשאו לגובה 2-3 קומות) ומתוכננת (בעלת רשת רחובות מְרֻוָּחִים שְׁתִי-וָעֵרֶב) ועד-כה אותרו בהּ מבני-ציבור רבים: איצטדיון, תיאטרון בן כ-700 מושבים ("ככה זה" 71), קתדרלה עצומה  (השנייה בגודלהּ בארץ), שתי כנסיות המיועדות לצליינים, שני בתי מרחץ, מאגר ציבורי מוגבהּ למי-שתייה (שממנו הוזרמו המים בצינורות-חרס לבתים), בית-יוצר לכלי מטבח, מרכז נרחב של גִּתּוֹת שהפיק יין (במותג "יין חלוצה" הנזכר בתלמוד), מֵצָד מבוצר ובארות אחדות. במקורות הכתובים העתיקים על חלוצה נזכרים גם אוניברסיטה ומשטרה. יש להניח שבתור עיר-בירה היה שם גם בית-דואר ("דואר-נע חלוצה"?).

By: Abuaviv68 via Wikimedia | CC BY-SA 3.0
שרידים בחלוצה

ביום 19.11.47 עלתה על הקרקע, בשולי החורבות, קבוצת חלוצה העברית. לאחר כשנה המקום ניטש מסיבות משקיות ובטחוניות וכמחצית מחברי הקבוצה נמנו על מייסדי משאבי-שדה (5.1.50). באתר נותרו שרידי מבנים ושילוט.

חורבות חלוצה מוכרזות כ"גן לאומי" באחריות רשות הטבע והגנים וכ"אתר-מורשת עולמי בדרך הבשמים" על-ידי אונסק"ו. הכניסה חופשית ונוחה לכל כלי-רכב.

 

דן גזית

 

(*) צִ'יפְטְ = "זוּג" בתורכית; לאמור – חלקת-קרקע שזוג שוורים מסוגל לעַבֵּד בשנה. זאת שיטה עתיקה להערכת גודלהּ של יחידת-שטח, המשתנה לפי אופי התשתית (מדרון מסולע, מישור), סוג השוורים וכו'.

– בחורף תשע"ה נערכו בחלוצה עוד שתי חפירות: האחת לבדיקת שרידי-מזון בערימת האשפתות הצפונית (אוניברסיטת חיפה) והשנייה בין החורבות שגילתה רחוב מרוצף, שתי כנסיות נוספות ושני בתי-יוצר נוספים.(אוניברסיטה מגרמניה).

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-103"

השארת תגובה