צפירת הרפאים

צפירת הרפאים

בימי מוחמד עלי הגיע למישורי הבשור שבט בדווי ממזרח הדלתא של הנילוס בשם אַבּוּ סוּסֵין. הם חפרו 14 בארות במרחב באר שמע וגידלו צאן, שעורה וחנדל (אבטיח-פקועה) ושגשגו.

בני אבו סוסין שמרו על קשרים טובים עם הישוב העברי בימי מלחמת העצמאות וכהכרת-תודה, המדינה גרשה אותם ב-1951 לרצועת-עזה.

אחרי מלחמת ששת הימים הסתובבתי הרבה ברצועה. פעם נסעתי לבקר את השכונה הנוּבִּית של בַּנִי סוּהֶילָה ונודע לי שבני אבו סוסין יושבים בקרבם. פגשתי בהם.

היתה לנו שיחה מעניינת ואז סיפרו לי את האגדה הזאת:

יום אחד, בימי המלחמה הגדולה (כך כּוּנְתה המלחמה העולמית הראשונה), חצה העדר של השֵיח', בדרכו לבאר קַמְלֶה, את המסילה הצבאית האנגלית שעלתה מהבאר לעבר ח'ירבת חאסף.  כשהתקרבה הרכבת. נהג הקטר לא צפר כדי להזהיר את העדר, בטעות או בכוונה, ועשר כבשים נדרסו.

קלל השיח' את נהג הקטר קללה משולשת:

– שלא יוציא את שנתו (ואכן כך קרה – אבל זה קרה לרבים בזמן המלחמה).

– שרוּחו לא תדע מנוח (טוב, זה די-נפוץ אצל האנגלים).

– שעד סוף כל הדורות, כל יום בשעת הדריסה, רוחו של הקטרצ'יק תשמיע במרחבי נחלת השבט את הצפירה החסרה.

אולי תחשבו שאני הוזה, אבל בשנות ה-70, כשעבדתי כאן על מפת הסקר הארכיאולוגי, היה בוקע לעתים מתוך הדממה בחום היום, קול יללה ממושך של צפירת-קטר – חֵי שְׂפָמִי.

דן גזית

CC0 by Max Pixel

 

השארת תגובה