עכשיו כבר מותר (אולי) לדון בדבר

עכשיו כבר מותר (אולי) לדון בדבר

(גירוש הבדוים מחבל הבשור לאחר מלחמת העצמאות)

מחובתי להקדים ולומר כי התלבטתי ארוכות האם להעלות את הנושא הטעון הזה. הכריע את הכף הצורך לשבץ, לאחר 108 רשימות במסגרת מדורי, פרק חשוב בתולדות חבל הבשור; למען הגילוי הנאות – אינני "פוסט-ציוני" אך גם הטענה "אבל הם התחילו" לא מקובלת עלי (כי, בנוסף לכל – בחלק מהמקרים היא לא מדוּיקת, בלשון המעטה).

כל הרשימה מבוססת על מסמכים מקוריים ומחקרים שצילומיהם מצויים בידי, ממויינים מארכיונו של ד"ר חנינא פורת; על-אודות חוקות-קרקע ותביעות-בעלות על קרקעות בנגב חקרתי במסגרת לימודַי לתואר השלישי באוניברסיטת בן גוריון וגם דנתי עם עו"ד ד"ר חליל אבו רביע המתמחה בסוגיה; ניהלתי שיחות אחדות עם עורכי-דין מפרקליטות מחוז הדרום במשרד המשפטים, העוסקים בנושא.

בעת המאבק לעצמאות והקרבות מול המצרים (מדצמבר 1947 עד דצמבר 1948), התפלגו 15 אלף בדוֵי חבל הבשור: חלקם היה עוֹין, חלקם פסח על שתי הסעיפים וחלקם שיתף פעולה עם היהודים ברמה מסויימת. לאחר הדיפת הפולש המצרי מהנגב אל מעבר לגבול במבצע "חורב" (בסוף דצמבר 1948), נותרו בחבל הבשור ובשוליו 15 קיבוצים עבריים זעירים – חלקם בתהליכי העברה או פירוק – בקרב כ-5000 בדוים ששכנו במאהלים, כפרים וכפרירים; רק לאחר 8-7 חודשים קריטיים נוסדו עוד 5 קיבוצים אל מול גבול הרצועה ומושבים בודדים נבנו לאורך צירי התנועה הראשיים (היום כבישים 25 ו-241) במהלך שנת 1949.  במקביל, שבה לנחלותיהּ רבבת בדוים שנָּסָה מאזורי הקרבות אל מעבר ל"קו הירוק" ולהר הנגב והמתינה שם לתום הלחימה. בדוים אלה אֵחרו: בהעדרם נערך מפקד-אוכלוסין והם הוכרזו כ"נפקדים" משוללי-זכויות והמדינה גירשה אותם מעבר לגבולותיהּ.

מיד בתום המלחמה הכריזה המדינה על האדמות שפונו זמנית על-ידי בדוים בעת הקרבות כ"קרקע נטושה". בשלב שני, הופקע כל הנגב, רובו הוסב לשטחי-אימונים של הצבא וישובים נבנו על כפרים נטושים ובקרבתם כדי למנוע דרישה לשיבת אוכלוסיה ערבית.

ציור: באדיבות ארנון אבני

כבר כשבוע לאחר כיבוש באר שבע במבצע יואב (21.10.48), גורשו מעבר לגבול כל הבדוים שגרו בטווח של 10 ק"מ מהעיר וכן כל השבטים שמדרום-מערב להּ עד חלוצה; חודש אחר-כך הוצאה פקודה החתומה בידי יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, לעקור ממקומם את "השבטים הידידותיים" ולהעבירם סמוך לגבול הגדה ("הקו הירוק"), צפונית לבאר שבע. בביצוע הגירושים לקחו חלק יחידות דרוזיות. עם תום הקרבות חולקו 2 מליון דונמים מנחלות הבדוים בצפון הנגב למשקי הצפון. חלק מהשטחים האלה הועבר יותר מאוחר למשקי הנגב ולבעלי-זרוע יהודים שהעסיקו על אדמות אלה את בעליהן לשעבר בתנאי אריסות.

גירוש 12 שבטים בין באר שבע לרצועת עזה לא הביא בטחון לאזורנו: דרך חבל הבשור עברו תדיר שיירות מבריחים בין עזה לחברון וחוליות-מודיעין של הצבא המצרי נעו בו בחופשיות עד כי ראשי המועצות האזוריות התכנסו ודרשו בתוקף מהצבא למחוק את שרידי הכפרים בצפון-מערב הנגב ששימשו כמסתור למרגלים ולמסתננים. גנבות, חבלות ברכוש ופגיעות בנפש – בחיילים ובאזרחים – היו לשגרה.

באוגוסט-ספטמבר 1950 התברר כי בדוים ממטה העַזָאזְמה אחראים לסדרת מיקוּשים בנגב המערבי שבהּ נהרגו יהודים. כתגובה גורשו אלפִים מבני העזאזמה אל מעבר לגבול מצרים. במהלך פעולות הגירוש – שגררו מחאות של ארצות הברית והאו"ם – נהרגו 13 בדוים. בספטמבר 1952 גורשו להר חברון 850 בדוים משבט א-סאני, שהתגוררו בין חצרים לצאלים, מכיוון שסירבו לעזוב את נחלותיהם ולעבור דרומה להר הנגב.

כדי להתגבר על בעיות הבטחון באזורנו חידש צה"ל הוראה ישָנָה בלתי-כתובה מחודש יוּני 1948 כי בכל מפגש "חשוד" עם בדוים יש לירות על-מנת להרוג. כוחות צבא סרקו מידי-פעם את חבל הבשור כדי "לצוד" בדוים שחזרו לנחלתם או שחרגו מהאזור שגורשו אליו. חלק מהמפגשים האלה הסתיים בהרוגים בדוים. בראשית שנות ה-50 היו קיבוצים שהשתתפו ב"ציד", בזזו עדרים וחרשו אדמות של בדוים – הכל באישור צה"ל ובעידודו. יש לציין כי בתום מלחמת העצמאות, נאסר על הבדוים להיכנס לבאר שבע, מרכזם המסורתי והכלכלי.

ובנושא נחלות הבדוים: מאחר ובנגב לא היה נהוג הֶסְדר "טַאבּוּ" ו"קוּשַאנים", שָכַן בעיריית באר שבע המנדטורית ארכיון מאורגן ובו כל הֶסְדרי הבעלות וה"חזקות" המוסכמים של הבדוים במחוז. לאחר כיבוש העיר במלחמת העצמאות הועבר הארכיון לגנזך המדינה ומשם אבדו עקבותיו (אגב – "תרגיל" דומה של "העלמת ארכיונים" ארע גם לאחר ההשתלטות על יפו ב-13.5.48). זאת היא אחת הסיבות שעד היום אין הסכמה על בעלותם של כ-800 אלף דונם בצפון הנגב.

במשך השנים נערכו משפטים רבים לבירור תביעות-בעלות של בדוים על קרקעות בצפון הנגב; רק חלק זעיר מהמשפטים הסתיים בקבלת התביעות או בפשרת-פיצויים תמורת הקרקע, מאחר וחוקי הזכויות בקרקע במדינת ישראל אינם בהכרח חופפים לחוקה המנדטורית ולחוקי הקרקע העות'מאנים שבשמם הועלו הטענות וכן מחוסר מסמכים.

ביום 15.3.12 ניתן פסק-דין עקרוני בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין קרקעות ערקיב, ליד רהט ("אל עוקבי נגד מדינת ישראל"). פסק הדין הארוך והמפורט קובע כי התובעים לא הצליחו, על-אף כל העדים המומחים שזימנו (גיאוגרפים והיסטוריונים שבעיקר הסתמכו על תצלומי-אוויר ישנים) – להוכיח בעלות מכל סוג שהוא, לפי כל חוקי-קרקעות שהם (*), על אדמות המריבה; הקרקעות יועברו לרשות הפיתוח ולמינהל המקרקעין והתובעים ישאו בהוצאות המשפט (50.000 ש"ח).

דן גזית

 

(*) חלק מאי-ההסכמות במשפט היתה החלת ההגדרה "ישוב" – שהוא מונח משפטי – על מאהל-קבע.

– חשוב לציין כי עוד בפברואר 1948 (עוד לפני הכרזת המדינה!) הציע בן גוריון לראשי קק"ל  כי בדווי הנגב יגורשו מנחלותיהם ומכירת אדמותיהם תהווה מקור כספי לחיזוק יישובי הנגב (ברזנר, ע'. 1994. הנגב בהתיישבות ובמלחמה. משרד הביטחון – ההוצאה לאור: 227-226).

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-77"

 

השארת תגובה