סיפור המטוס המצרי של מבריח החשיש

סיפור המטוס המצרי של מבריח החשיש

כפי שסוּפר על-ידי יענקלה חרובי ז"ל (והועבר לדן גזית על-ידי רעייתו מירה'לה)

[הנגב היה נצור ומוקף בצבא המצרי בימי מלחמת העצמאות. הקשר עם הארץ בוצע בשיירות.]*) אחת השיירות הגדולות של "חטיבת-הנגב" לקראת פסח שנת 1948 עוברת, עמוסת מצרכים

ודלק, לחלוקה לכל הישובים. התחלנו בנחאביר [בארי הישנה], דרך תקומה לאורים [הישנה] ובהמשך, לפני שהגענו לצאלים, הבחנתי במטוס קל שטס בגובה נמוך מאוד ונעלם מייד כלא היה. עזבתי במהירות את השיירה ועצרתי את הרכב המוביל. בחוסר אמון ולא בקלות צרף אותי המפקד לרכב שלו,

כיונתי את הנהג לאותו אזור, חצינו מספר ואדיות ואז נגלה לעינינו המטוס חונה ליד אוהל בדואי בו יושב הטייס בלבוש מצוחצח ולוגם קפה עם המקומיים. הם מאד הופתעו לראות אותנו ואז קם הטייס והמפקד החל משוחח אתו באנגלית. המטוס נראה לנו שלם ויפה אך הטייס הראה לנו כי הכַּן של אחד הגלגלים נשבר בזמן הנחיתה. הצצתי לתוך המטוס וראיתי 4 מושבים ועליהם כריות – ממש לוכסוס. הטייס הוכנס כבר לרכב שלנו ומה נעשה עם המטוס ? צריך להביא אותו לצאלים, אבל איך ? אחד מהחבר'ה הציע שיביאו את " השְלֶפֶּר" (הגורר) מהשיירה,- וכך עשו. כאשר שוחרר הכבל, ידענו כולנו שבזמן ההרמה יגרם נזק חמור לגוף המטוס העשוי מתכת דקה. ואז נזכרתי בכריות שבתוכו – הוצאתי אותן והן שמשו ריפוד מתחת לכבלים בזמן ההרמה. העסק הצליח, המטוס באוויר בחלק הקדמי, ומאחור נשען על גלגל קטן. רק זזנו , ראינו שזה לא פשוט – הכל מתנדנד לצדדים; מייד תפסו שניים מהחבר'ה את קצות הכנפיים ואני נאבקתי עם ההגה בזנב. ככה חצינו ואדיות ולפנות ערב היינו במסגריה בצאלים.

המפקד במקום היה חיים בר-לב ("הכידון"). הוא דיווח לנירעם [שם שכן הפיקוד] וגם העלים את הטייס.

אנחנו פרקנו את המטען המיועד לצאלים, אכלנו ונשארנו ללון  במקום.

השיירה זזה בבקר לשאר הישובים לפריקת המטען ובו בזמן החלו לתקן את כן הגלגל. בערב חזרנו ולא היה זכר למטוס, כי עזר וייצמן נחת במקום ואתו טייס נוסף ושני המטוסים המריאו צפונה. לשיירה החוזרת צרפו את הטייס מבלי ידיעתנו, וכשהגענו למשטרת עימארה  [היום אורים] חסם את דרכנו טנק בריטי ומספר חיילים. מוביל השיירה ירד אליהם והם דרשו את הטייס המצרי שתפסנו ורק לאחר שהוא יהיה אצלם נוכל להמשיך בדרכנו. לאחר מו"מ קצר הוצא המצרי והסיפור נגמר.

 

כעבור כמה ימים סיפרו החבר'ה, שבבדיקה יסודית מצאו במטוס היפה חשיש.

 

יענקלה חרובי,   בארי

נהג בשיירות לנגב ובמחלקת התחבורה גדוד 2 "חטיבת- הנגב" פלמ"ח

 

הערות המהדיר דן גזית:

*)[בסוגריים מרובעים – תוספת שלי].

יש לזכור כי בימים ההם, אורים שכנה כ-5 ק"מ מדרום-מזרח לגבולות (המצפה) ותקומה שכנה כ-8 ק"מ מדרום-מזרח לבארי (נחאביר). בנירעם היה מטה הפיקוד ומנחת מטוסים. משטרת עימארה היתה באתר אורים של ימינו.

אחת הגרסאות לאירוע מוסרת כי הטייס היה בן-אצולה מצרי ולכן הופעל לחץ דיפלומטי מיידי ובהול על אנגליה להחזירו. השאלה המתעוררת לגרסה זו היא – כיצד בתנאים של אז הגיעו הידיעות למצרים שהטייס בידי היהודים, הועברה מחאה לאנגלים, ניתנה הוראה למשטרת עימארה וגם התבצעה – הכל תוך 48 שעות…

ה"טנק" הבריטי היה כנראה זחליל "נושא-ברן". כינויו של בר-לב הפך קל-מהרה מ"הכידון"  ל"כידוני" או ל"כידון". הטייס הנוסף היה, כנראה, אלי פיינגרש.

גרסה אחרת מספרת כי המטוס לא הורם אלא נגרר לאחר שהותקנה בו "מזחלת" במקום הכן השבור. גרסה נוספת טוענת שהמטוס נחת בכלל בין גבולות לצאלים.

בביוגרפיה של חיים בר-לב (כרמית גיא, עם עובד 1998) סיפור המטוס לא נזכר כלל. אריה אפרת בספרו "שכנים בשערי הנגב" (כנה, תשמ"ב), כתב בעמוד 120 כי המטוס נחת ליד קיבוץ נירים.

עמיעד ברזנר ("הנגב בהתיישבות ובמלחמה", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994, עמ' 166) מוסיף שזה קרה ב-22.4.48 וקובע שבמטוס הוברח אופיום.

בגרסה המפורסמת בספרו של א' אדן (ברן) "עד דגל הדיו" (מערכות 1984, עמודים 128-125), כמעט כל הפרטים שונים עד כי ניתן לחשוב שבכלל מדובר בסיפור-מטוס אחר…

  • נמרוד חפץ מנירים הזכיר לי כי בעת שבני מוטילוב (מיטיב) שימש כמושל רפיח לאחר מבצע "קדש", קיבל תביעה ממבריח ידוע על סך 3500 לירות עבור האופיום שהיה במטוס ולא הגיע לתעודתו…(ספרו של מיטיב "הזורעים במדבר", עמוד 92).

 

ולסיכום – הרשו-נא לי לצטט מתוך הספר "למרות הכול" (שוקן-דביר 2012) מאת עמיה ליבליך, בעמוד 22:

"מאחר שאנשים שונים חווים אירועים זהים מנקודות מבט שונות וזוכרים אירועים זהים כל אחד ואחת בדרכו המיוחדת, יימצאו תמיד הבדלים קטנים או גדולים בין הסיפורים המתייחסים למציאות המשותפת".

 

השארת תגובה