סומך נופלים וזוקף כפופים

סומך נופלים וזוקף כפופים

(תותבי* העופרת בבנייה המונומנטאלית הקלאסית)

קשה להתעלם מהנוכחות הבולטת של גלילי אבן-גיר גדולים, דמויי-תוף, בכל אוספי העתיקות של הישובים בחבל הבשור התחתי; האטרקטיביות שלהם מרשימה וגינות פרטיות רבות  בקיבוצים ובמושבים מעוטרות בהם (בעיקר בתור כני-עציצים): אלה הן חוּלְיות-עמודים של מִבְני-ציבור (להגדרה זאת עונים באזורנו מרכזי-פולחן –  כנסיות ובתי-כנסת), רובם ככולם מהתקופה הביזנטית (המאות 7-4 לספירה). בחבל הבשור היו עשרות מבנים כאלה ומכאן הכמות העצומה של חוליות-עמודים בחורבות הרבות (ובגינות).

במקורם, נועדו העמודים לסמיכת קורות התקרה והגַּמְלוֹן כדי לאפשר הגדלת החלל בַּמִּבְנֶה; קל-מהרה התברר כי עמוּד יכול להיות גם רְכִיב אדריכלי המושך את המבט אל-על וגורם לתחושת התרוממות-רוח. כך התפתחו העמודים לפריטי-חובה במקדשים, לא בהכרח כתומכי-גגות אלא בעיקר כיוצרי-רושם על המאמינים: ככל שהעמודים גדולים – הרי זה משובח**.

אך אַלְיָה וקוֹץ בָּהּ: אפילו אם התגברו על הבעיות הטכניות של חציבה וסיתות עמודי-אבן אדירים, הם נטו להישבר בהובלה המסובכת לאתר הבנייה (ולכן היו יקרים מאד ונדירים). אז נולד הפתרון – שנראה לכאורה מובן מאליו – להכין חוּליוֹת (לפעמים במחרטת-ענק!), להעמידן אחת על גבי רעוּתהּ, לצָפּותן בשכבת-טיח עבה (להסתרת החיבורים), לחרוֹץ בטיח חריצים עמוקים במאונך (לריתוק המבט מעלה) ולצבוע בצבעים עזים (שאותם, כמובן, לא יעיזו לשחזר

באקרופוליס של אתונה או, להבדיל, בבית שאן…).

במרכז המשטחים העגולים של החוליה, העליון והתחתון, נחצבו שקעים (הרימו את העציץ וראו…); בעת הקמת העמוד ולפני התאמת כל חוליה, הונח מעל השקע בחוליה התחתית כדור-עופרת שקוטרו גדול מקוטר השקע. החוליה התורנית מעכה במשקלהּ את העופרת שמילאה את שני השקעים וגם יצרה משטח דקיק מסביבם.

By: Patar knight via wikimedia | CC BY-SA 3.0
Columns found at the Temple of Apollo in Delphi

תותבי העופרת היו הפתרון הגאוני לאיתנותם של העמודים ברעידות-אדמה: הם העניקו לעמודים יציבות מחד גיסא וגמישות מאידך גיסא. נותרו לא מעט עדויות – כולל ציורים – מאמצע המאה ה-19 על כנסיות הנגב החרֵבות, כאשר מבעד למפולות קירותיהן בולטים העמודים בשלמותם (בגֶרֶש הייתם?); והנה, גבירותי ורַבּוֹתַי – מַהְפָּךְ! תוך כעשׂוֹר התהפכו כל העמודים! (רמז: לא בגלל רעידת-אדמה יוצאת-דופן).

סוד חורבן העמודים קשור בהכנסת נשק האש (רובים ואקדחים) לשימוש בידי הבדווים בנגב; עד אז הם הסתפקו בחניתות ובחרבות, אך בתום מלחמת קְרִים (1856-1853), שהייתה מלחמת-עולם-זוטא (וכן עשר שנים מאוחר יותר, בתום מלחמת האזרחים בארצות הברית), נותרו עודפי נשק וצנח מחירו – גם כאן. הבדווים נהגו איש-איש לצקת את כדורי העופרת לתחמושת לנשקו האישי, נוצר ביקוש למתכת הזאת ואז הופלו כל עמודי הכנסיות בנגב במרדף אחר התותבים ***.

סיפור מעניין מספרים לכם כני העציצים בגינותיכם…

דן גזית

 

* תּוֹתָב: כעֵין פִּין הנקבע בתוך גוּמה לשֵם תמיכה (בעקבות מילון אבן-שושן).

** פירוש שמו של גיבור-העָל מטְּרוֹיָה – הֶקְטוֹר – הוא "תּוֹמֵךְ", לאמור עמוּד הַתָּוֶךְ, העמוד המרכזי הנושא בעוֹל. המצאת העמוד להגדלת החלל כבר טומנת בחוּבָּהּ את המאמצים ליָתֵּר אותו בפיתוח קמרונות וכיפות.

*** תופעת-לוואי נוספת להכנסת נשק האש לנגב – השמדת יענים, פראים, יונקים מקרינים וטורפי-על שהנגב התברך בהם עד אז.

– רותם גזית יזם את נושא הרשימה. תודותי!

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-83"

השארת תגובה