סוּסִים בַּמַּרְתֵּף

סוּסִים בַּמַּרְתֵּף

(אורווה תת-קרקעית עתיקה בתחומי בִּיר הַדַאג')

הכל החל כאשר בעיצומהּ של מלחמת המפרץ הראשונה (1991 – יריעות-פלסטיק נגד טילים – זוכרים?…) הובילו אותי אמנון ליבנה ויעקב שמש מקיבוץ רביבים אל "מרחב מוגן בניילונים" מקורי של בדווים החצוב בראש גבעה בגדה השמאלית של נחל בשור, כארבעה ק"מ מדרום-מערב לקיבוץ ובשולי הישוב הבדווי ביר הדאג'*.

בקצהו התחתון של מבוא שיפועי מתון ורחב נראו שני פתחים מַלְבֵּניים, חסומים למחצה בשפכי-חול וביריעות. הפתח מימין הוביל לאולם רחב-ידיים (כ-45 מ"ר) חצוב בסלע, אך ההפתעה האמיתית חיכתה לי מעֵבֶר לפתח שממול: אולם גדול יותר, מחולק על-ידי מחיצה (שנותרה בעת החציבה) ובהּ פתח למַעֲבר ומשני צדדיו – חלונות במחיצה שבאַדְנֵיהם חצובים אבוסים. בקיר המחיצה ובקירות האחרים נקדחו נקבים שיועדו להשחלת חבלים לקשירת הסוסים ונקבים נוספים בתקרה שימשו לתליית אמצעי-תאורה.

צילום: אמנון (בוצי) ליבנה
"מרחב מוגן בניילונים" מקורי של בדווים

אורוות על-קרקעיות, בנויות במתכונת כזאת, מוכרות בארץ ומתוארכות למאה השלישית לספירה בקירוב (שלהי התקופה הרומית) ואפשר לראות כדוגמתן בשבטה, בממְשית וברחובות (רוּחֵיבֶּה) בנגב; נמצאו גם אורוות תת-קרקעיות (בחירבת בית לויה, במרֵשה, בַעבְדת ובגולן). בכל האתרים הללו הוקמו האורוות בתוך הישובים (ולעתים ממש במרכזם; ומה עם הריח?…) אך נראה לי כי זוהי האורווה העתיקה היחידה (עד-כה) המצויה בלב שטח פתוח, הרחק מכל ישוב.

לגבי התופעה בכלל, צצה מיד השאלה: מה הניע אז את האנשים ההם לבנות אורוות דווקא בשכנות הדוקה למגורי-אדם צפופים? בינתיים, החוקרים השונים מספקים שתי תשובות: האחת – בגולן, בשפלה ובעיקר בנגב התמחו, כנראה, בגידול סוסים גזעיים ומשובחים שערכם לא יסולא בפז ולכן הקפידו להשגיח עליהם בדרך זו (ולפי החוקר הוותיק מנשה הראל – מאז ומעולם הנגב התייחד בטיפוח סוסים); גם מתקופות קדומות יותר נמצאו אורוות בלב ישובים**. תשובה אחרת כורכת את התופעה עם שיטות הממשל הצבאי הרומי שהעדיף לשכֵּן יחידות קטנות של פרשים בלב הישובים בארץ ישראל, כתריס בטחוני בעִיתות האנרכיה ששררה ברחבי האימפריה במחצית השניה של המאה הג' לספירה.

צילום: אמנון (בוצי) ליבנה
מארת האורווה

מכל מקום, האורווה הזאת רחוקה מלהתאים לשתי התיאוריות האלה ומיקוּמהּ עדיין מהווה חידה. גם מקור המים (סוסים חייבים לשתות כל יום, והרבה) מעורר תהיות: בור המים העתיק הקרוב ביותר אותר כ-700 מ' לדרום-מערב ואפיק נחל בשור על בארותיו הרדודות בגדותיו מצוי במרחק זהה לצפון-מזרח. ושמא המרחקים הללו סבירים?

לפי עדות זקני הבדווים (שנמסרה מפי עִיד שְׁלֵיבֶּה) "התורכים שִׁכְּנוּ שם סוסים"; כנראה מדובר בתקופת המלחמה העולמית הראשונה שבהּ הקימו העות'מאנים בסיס צבאי בבִּיר עַסְלוּג' (באר משאבים) הסמוכה. אם נקבל את העדות הזאת כלשונהּ, הערכתנו שלוחה לַסַּיָּסִים הקדמונים (אולי נַבָּאטִים) שחצבו מִתְקָן כל-כך שימושי עד שלאחר יותר מ-1600 שנה זוּהה וחזר לתִפקודו המקורי.

יש לקוות כי האתר המעניין והמיוחד הזה לא יושחת ובעתיד ישוקם, ישולט ויוסדר לביקורים.

דן גזית

צילום: אמנון (בוצי) ליבנה
באר הדג' העתיקה

* ביר הדאג': ישוב גדול (על-שם הבאר הסמוכה) של בדווים ממטה העזאזמה, בין רביבים לפארק גולדה; נמנה על אגודת הישובים הבדווים אבּו בַּסְמָה  ונמצא בתהליכי תכנון והכרה. נוסד בשנת 1989. הדאג' – כנראה מתורכית, שיבוש של אַתֶּשׁ=אסון, כמיטב המסורת העות'מאנית להענקת שמות שליליים לעצמים גיאוגראפיים בנגב (ראו ב"ככה זה" 7).

** אך כאן אנו גולשים לויכוח עתיק-יומין האם המבנים מימי הבית הראשון, שנחשפו במגידו, בחצור, בבאר שבע ובעוד אתרים, היו אורוות או מחסנים ציבוריים (או גם וגם…).

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון – 65"

 

השארת תגובה