סֶבָּט אֶטְמֶק – בתורכית: "להתמיד בדבקות במטרה"

סֶבָּט אֶטְמֶק – בתורכית: "להתמיד בדבקות במטרה"

(מפעלות השלטון העות'מאני בצפון הנגב)

כ-350 שנות ריבונות עות'מאנית בצפון הנגב חלפו ללא נוכחות שלטונית עד שבימי הסֻלטאן מחמוד השני ובימי בנו עבד אל-מג'יד חל מהפך באימפריה הרופסת – התנערות של ממש (לעומת הגדרתו של הצאר הרוסי ניקולאי הראשון: "תורכיה – האיש החולה על גדות הבוספורוס"). גם מלחמת קְרים (1855-1853) הבהירה לעות'מאנים שהִשרדוּתם תלויה בהתנערות מהפיגור ומההסתאבות שבהם היו שקועים.

בשלב הראשון שִגֵּר הסלטאן משלחות לכמה ממדינות אירופה כדי שילמדו את החוּקה בכל אחת מהן; לאחר שוּבן נערכו דיונים וחוּברו התנד'ימאת = "התיקונים", מערכת חוקים ונהגים מודרניים שלפיהּ התחייב המִמְשל לפעול. מיד לאחר מכן הוחל בביצוע קדסטר-קרקעות ("ככה זה" 25) ברחבי האימפריה כדי להגדיר מחדש את סוגי הבעלות – כולל נחלות הכתר ("ג'יפְטְליק") –  וליעל את גביית המִסים. במקביל נעשו שינויים מרחיקי-לכת במערכת הסמכויות והתפקוּדים של הפקידוּת הגבוהה ובוצעו הַתְאמות בגבולות של מחוזות כדי ליעל את האדמיניסטרציה ולהפחית את השחיתות.

לאור הלקחים שהפיקה האימפריה מהפסדים מתמשכים של טריטוריות-השוליים שלהּ באירופה ובקווקז, השלב השני והעיקרי היה חיזוק הסְפָר הדרום-מזרחי, היכן שהֵשיק למדבריות סוריה, עבר הירדן, סעודיה וסיני – כולל צפון הנגב, אזורים ששוכניהם היו נוודים ונוודים-למחצה. כנראה שהסיסמה שבכותרת לעיל לא ממש הוכרזה, אך בשלב הזה השלטון פעל בנחישות (ולא ברגישות), בכוח ולעתים באכזריות כדי ליצב את אוכלוסיית הנוודים הסמוכה לישובי-הקבע בשולי הארץ הנושבת מחד-גיסא ולהרחיק לעומק המדבר את שאר הנוודים מאידך-גיסא. לשם כך, ננקטו שתי שיטות: האחת – הובאו ממרחקים עובדי-אדמה מוסלמים (בוסנים, צ'רקסים, צ'צ'נים, מוגרבּים ומצרִים מרצועת-עזה) ונבנו להם ישובים במשותף עם משפחות בדוויות; כך, למשל, נוסדו עַמַאן וגַ'רַש ברמה הירדנית, כפרים באיזור מזרח ירדן וכפרים אחדים בחבל הבשור. והשניה – כדי לסכל את נדידת הנוודים הופעל צבא, כולל סתימת בארות-מים באזורי המרעה.

למזלנו, אדוארד רובינזון האמריקאי – מחוקרי הארץ המעוּלים במאה ה-19 – סִיֵּר בצפון הנגב בשנת 1852 ובמקרה היה נוכח בניסוי-מבחן ("פּיילוֹט") ממשלתי מהפכני לבניית הוּג' – על-יד דורות דהיום – כפר משותף לבדווים, פלאחים מהר-חברון ומצרִים מרצועת-עזה. רובינזון חש שמוּלוֹ מתחולל מהפך היסטורי ואכן דיווח עליו בפרוטרוט.

בשנת 1869 נפתחה תעלת סואץ. הסלטאן עבד אל-עזיז זיהה, עוד בשלב עבודות החפירה, את הסכנה המאיימת עליו מדָרום וחבל הבשור הפך ליעד אִסטרטגי של האימפריה. תוך זמן קצר הוקם קו טלגרף מירושלים ומעזה ישירות לאיסטנבול והסלטאן התָּקיף עבד אל-חמיד השני (1909-1876, הסלטאן הפָּעיל האחרון) דכא בכוח את מלחמות השבטים הבדווים זה בזה על טריטוריות-מרעה. כדי למנוע סכסוכים כאלה  בעתיד, הוגדרו שטחי הנחלות של השבטים עד לרמת משפחה. לאחר שנרגעו הרוחות נבנו בהדרגה ששה מבני-שיטור ברחבי החבל ("ככה זה" 47), שופרו דרכים, נכרתה ברית צבאית עם גרמניה, נוסדו בנגב שתי ערים (באר שבע וניצנה), ב-1915 הגיע סעיף של הרכבת החיג'אזית לגבול סיני: הכל היה מוכן לאופנסיבה עות'מאנית על תעלת סואץ מול האימפריה הבריטית.

הביוּן הבריטי לא היו תמים. הוא חש בתכונה הצבאית הרוחשת בחבל הבשור ואף שלח חוּליות-ריגול ("ככה זה" 58), אך רק לאחר שני נסיונות עות'מאניים לצלוח את התעלה – התהפך הגלגל וכך, בסופו של דבר, הפכה האנגלית לשפה רשמית בישראל. אני מניח שאם היהודים היו נענים להצעת התורכים (לארתור רופין) להקמת בית-לאומי יהודי בארץ ישראל – חצי שנה לפני הצהרת בלפור (!) – זה היה קורה עם השפה התורכית…

 

דן גזית

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון – 64"

 

 

 

 

השארת תגובה