נביאים, עושי-נפלאות וסתם זקנים

נביאים, עושי-נפלאות וסתם זקנים

(קברים איסלאמיים קדושים [*] בחבל הבשור)

קברו של "קדוש" מוסלמי (כמו עמיתיו בני דתות אחרות) ממלא תפקיד חשוב במערכת החברתית, הפוליטית והכלכלית שבהּ הוא נטוע; כינוי ציון הקבר בערבית  (מקאם, משורש "קאם"= ניצב, מילא תפקיד, שרת) גם מדגיש את השפעתו בטריטוריה שעליהּ הוא חולש. ליד ציון הקבר מתפללים, מעלים תחינות ובקשות, נפתרים סכסוכים, נכרתות בריתות, מתנהלים עסקים, משדכים זוגות, חוגגים שמחות, משלמים נדרים בהקרבת קרבנות וקוברים נפטרים: הקדוש "מתווך" בין הפרט לאלוהיו ומחזק את הזיקה בין הפרט, המשפחה, השבט והעם. פולחן הקדושים באיסלאם הגיע לעתים לרמה של טקסים מיסטיים: במצרים, למשל, מתקיימים טקסים כאלה ברוב-עם ליד כ-3000 קברים קדושים. ידועה גם תופעת קדושת קברים משותפת לאסלאם ולדתות אחרות, למשל קבר רבן גמליאל \ אבו הורירה ביבנה.

אצל אוכלוסיה נוודית נדירים הקברים הקדושים, אך הם מצויים בטריטוריות של שבטים נוודים-למחצה, כפי שהיה חבל הבשור מימים-ימימה; אף-על-פי-כן, ידוע לנו רק על קבר קדוש אחד במרחביו משנות ה-60 של המאה ה-19, אולי בגלל אי-היציבות ששרתה בו עקב מלחמות השבטים ביניהם (או שמא מחוֹסר הכרת האזור דאז).

במהלך המחצית השניה של המאה ההיא קבלה האימפריה העות'מאנית החלטה איסטרטגית לחזק את גבולותיהּ, וביניהם הגבול עם סיני – בואך תעלת סואץ ומצרים הבריטיות. עקב המדיניות הזאת חוסלו בכוח מלחמות השבטים, הוּתווּ להם נחלות מוגדרות, נכפו עליהם חוקי הממלכה (במקום השיפוט השבטי) והוחל בבניית מערך של כפרים כדי לייצב את האוכלוסיה הבדוית. כזָרָז לתהליך הזה – שאמור להביא לשינוי חברתי מעמיק – החל הממשל "לשתול" ציוני-קבר על-שם קדושים אסלאמיים ברחבי החבל (פעולה פוליטית המוכרת היטב בהיסטוריה של "קברים קדושים" ו"קברי צדיקים" מכל הדתות). וכך, במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19, נבנו ארבעה מקאמים מפוארים, שלושה מהם במקומות הנישאים ביותר, שנצפו מכל רחבי האזור. נראה כי לשם כך הובאו מומחים מתורכיה מאחר והיו טבועים במבנים יסודות ארכיטקטונים אנאטוליים שאינם מצויים בציוני קברים במסורת המקומית (למשל פּוֹדיוּם=במה בבסיס המבנה, כיפה כדורית לשלושה-רבעים במקום כיפת חצי-כדור, היחס בין היקף הכיפה למבנה הבסיס, ה"קדוש" הטמון בכיוון צפון-דרום לעומת הקבורה האסלאמית הנהוגה שבהּ הנפטר מונח על יְמינו, ראשו למערב ופניו דרומהּ).

ארבעת המקאמים הללו יצרו את עמוד השידרה למערכת מורכבת של כעשרים "קברים קדושים" (על-שם שֵיח'=זקן, ידען; וַּלִי=איש מופת; נֶבִּי=נביא; סידנא=אדוננו וחאג'=צַלְיָן. ידועים גם קברי שיח'ה וחאג'ה) שניתן לחלקהּ לארבע קבוצות: א. ארבעת המקאמים הבנויים בנייה ממלכתית שהשריד האותנטי היחיד מהם נותר על תל הרור. ב. שרידי ארבעה מקאמים המתועדים במפות ובטכסטים ושאותרו בסקרים. ג. ארבעה מקאמים מתועדים במפות שלא הותירו שרידים. ד. כשבעה מקאמים צנועים [**] המשולבים בדיעבד בבתי-עלמין אסלאמיים (כלומר, לא ציוּני-קבר שבגללם נוסד בית העלמין). כמעט כל המערכת הזאת הושלמה עד המלחמה העולמית הראשונה ובתקופת המנדט הבריטי נוספו עוד 3-2 קברים קדושים ברחבי חבל הבשור.

נראה שבכל צפון הנגב, כולל חבל הבשור, תפקדה עד שנת 1948 מערכת של כ-40 מקאמים. היא היתה חיונית כדי לעזור בהַאֲחָדָה (אינטגרציה) של חברה הֶטֶרוֹגֶנִית שהיתה מורכבת משבטי בדוים "ותיקים" (שחלקם עָיַן את שכניהם) ומאוכלוסיות שזה מקרוב באו: פלאחים מהר חברון ומרצועת עזה ובדוים מעמק הנילוס, מצפון סיני ומדרום עבר הירדן.

דן גזית

 

[*] המכונים בעגה "קברי-שֵׁיח'".

[**] לפי המסורת של האסלאם הסוּני הנהוג בארץ, לגופת הנפטר אין משמעות במסגרת האמונות בהישארות הנפש ועל הקברים להיות צנועים ביותר; לכן כל קבר יוצא-דופן בבתי העלמין "חשוד" כקבר של אישיות דתית מיוחדת.

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון-63"

 

השארת תגובה