ששים שניות על חג השבועות
חג השבועות הוא גם חג מתן-תורה, וספר-הספרים שלנו – שנכתב במשך כאלף שנים, כולל תובנות מעניינות על מסורת זאת.
למשל, לעשרת הדִּבְּרות ישנן בספרי שמות, במדבר ודברים ארבע גירסאות לא-זהות ויותר מפורטות מהתקציר אשר משה הוריד מההר.
למשל, למופע הגועש של מתן-תורה המתואר בספר שמות (כלומר – “קולות וברקים וענן כבד וקול שופר חזק מאוד”), קיימת ביקורת קטלנית בספר מלכים. הנביא אליהו נמלט להר סיני כדי לפגוש את אדונַי ולהתלונן בפניו על השחיתות של בית אחאב. סיכום המפגש היה, בין השאר – “לא ברוח אדוני ולא ברעש אדוני ולא באש אדוני”; כאילו נֶאֱמָר לקורא הנאמן: חינוך באלימות לא מביא תוצאות חיוביות; הקשר בין גובה הווֹליום של הגננת לבין התנהגות טובה של הילד הוא שלילי.
כמו שנאמר בפרקי אבות: “אומרים לאילַנֵי-מַאֲכָל: למה אין קולכם הולך? אמרו להם: אין אנו צריכים – פירותינו מעידים עלינו. אומרים לאילני-סרק: למה קולכם הולך? אמרו להם: הלוואי נשמע קולנו ונֵרָאֶה!
מי המציא את חג הביכורים?
בראשית המאה העשרים, ארכיאולוגים פתחו את קברו של הנסיך חֶפְּ-צֶ’-פִי, ראש העיר של אַסִיוּט שבמצרים התיכונה באמצע האלף השני לפני הספירה (“תקופת שעבוד מצרים” לפי הכרונולוגיה המקראית). על קיר הקבר נמצאה כתובת הירוגליפית ארוכה העוסקת בהתחייבותם של הנסיך ונתיניו להביא כל שנה למקדשו של אֵל המחוז וֶפְּ-וָאוּת* את ראשית היבול (הקציר הראשון), או בניסוח אחר “ממבחר שדהו”.
טכס שנתי זה של הבאת הביכורים מהווה חלק מחוֹזֶה ארוך-טווח ומפורט שנערך בין הנסיך המושל לבין כוהני המקדש. תמורת הביכורים, מתחייבים כוהני המקדש לערוך בקביעות סידרת טכסי-פולחן לזכרו של הנסיך לאחר מותו ועד עולם.
האם גם טכסי-ביכורים כאלה אומצו על-ידי בני ישראל במצרים ו”גוּירו כהלכה”, כשם שאימצו מנהגים מצריים אחרים (כגון שמות מצריים, חניטת מתים, פולחן העגל, בגדים ותכשיטים, סוּגוֹת ספרותיות -כולל תפילות – ועוד, כמסופר בתולדות ישראל ובתוצאות המחקרים)?
* פירוש שמו הוא “זה הפותח את הדרך” ומתואר כבעל ראש זאב; אל-לוחם, שקשור גם לפולחני המתים.
מאכלי-חלב בחג השבועות (מהתחכמויות חז”ל)
“חג השבועות הוא המשובח שבחגים, משום שבפסח אתה אוכל בכל מ ק ו ם שאתה רוצה, אבל לא כ ל מ ה שאתה רוצה (כגון חמץ) ולא בכל שעה שאתה רוצה (הַמְתָּנָה בין בשר לחלב); ובסוכות אתה אוכל כ ל מ ה שאתה רוצה (בין חמץ ובין מצה) אבל לא בכל מ ק ו ם שאתה רוצה (אלא בסוכה בלבד) ולא בכל ש ע ה שאתה רוצה; ואילו בשבועות – ב כ ל מ ק ו ם, ב כ ל ש ע ה וכ ל מ ה שאתה רוצה” [*].
(העתיק מ”ספר החג והמועד” – דן)
[*] הסבר: היות ובחג השבועות ניתנה התורה האוסרת, בין השאר, לאכול “גדי בחלב אימו”, היה זה היום האחרון שניתן היה לעשות כך ונותרה מסורת עמומה כי בשבועות (בלבד) אפשר לאכול בשר עם חלב. חכמי ישראל ראו בעין רעה נוהג זה וביטלוהו ומכאן כנראה המסורת להרבות במאכלי-חלב בחג.
(הנ”ל)
מדברי אבותינו על חג השבועות
אִלּוּ הקפידו בני ישראל כל השנה לאכול מאכלי-חלב כמו בחג השבועות, לנקות את בתיהם ולחטא את כליהם כמו בפסח, לצאת ליערות ולירות בחץ ובקשת כמו בל”ג בעומר, לאכול פירות כמו בט”ו בשבט. לשמוח כמו בפורים ולטבול בשרם במקווה כמו בערבי-שבתות – לא היה בעולם עַם בריא כמותם
מתי ניתנה לעם ישראל ה”תורה מסיני”?
כידוע, חג השבועות הוא לא רק חג הביכורים, אלא גם חג מתן-תורה.
בספר “שמות” מתוארים בפרטי-פרטים, כבסדרת “ריאליטי”, יציאת מצרים והמסע במדבר. אחד השיאים במסע זה היה אירוע מתן-תורה בהר סיני.
מלבד התיאור המקורי, בכל ספרי התנ”ך קיימים עוד עשרים ושניים איזכורים ליציאת מצרים, בעיקר בנאומי מנהיגים (המסכמים את תולדות העם עד-כה) ובתוכחות נביאים (“הוציאו אתכם מבית-עבדים וזאת התודה שלכם?”…). רוב האיזכורים האלה נראים כטקסטים בני-זמנם שנשלפו מתוך ארכיונים קדומים, כלומר – די-מהימנים; אבל – מתוך עשרים ושניים האיזכורים, רק בשלושה מוזכר מעמד מתן תורה!
איך יתכן שאירוע מרכזי בחיי האומה “נשמט” מפרשת יציאת מצרים, החוזרת ומסופרת במקרא? מה-זה, דבר כזה שוכחים?! (ובנוסף לכך, נרמז במקרא כי התורה ניתנה בכלל במקום הנקרא מרה, במרחק שלושה ימי הליכה ממעשה קריעת ים-סוף!)
כל שנכתב לעיל הוא רק שניים מטיעוניהם של החוקרים ה”כופרים”, המייחסים את חיבור סיפורי האבות ומתן התורה לימי הבית הראשון לפחות, ואולי אפילו סמוך לגלות בבל, ונימוקיהם עמם, ולא נרחיב; רק ראוי לציין שזאת אולי הסיבה העיקרית שעַם בעל זיכרון היסטורי כל-כך מפותח, שעל כל דונם יש לו שלושה סיפורים לפחות. מתווכח עד היום היכן היה אותו “הר סיני” חמקמק שעליו טיפס משה הישיש כדי להוריד את התורה.
אגב, גם קברו של משה טושטש, ולא במקרה, ועל כך אולי בפעם אחרת.
דן גזית