מכופפי  הכבישים

מכופפי הכבישים

                 עיקולים תמוהים בכבישי האיזור מעלים באוב סיפורי-דרך

 

בשנת 1995 פרסמנו, רנה הברון מבארי ואני, רשימה ב"ארץ וטבע" (מס' 40) ובה תהינו על התופעה המשונה של עיקולים בכבישי חבל הבשור התחתי השטוח למהדרין; חשפנו כמה "סיפורי-דרך", חלקם משעשע, ולהלן דוגמאות אחדות (מספר הכביש יצויין בסוגריים מרובעים).

       כביש צאלים-אורים [234] נסלל בשנת 1959 על גבי תוואי "צינור המים לנגב" שנמתח מניר-עם דרך תקומה בשנת 1947. הצינור הונח לאורך שביל-חמורים עתיק וישר שמוצאו היה מבִּיר שֶנֶק (באר צאלים) והתפתל פעמיים בקרבת אורים, כדי לחצות בזווית ישרה את קו מסילת הברזל רפיח-באר שבע (שפעל עד 1927). מע"ץ נשארה נאמנה לתוואי המסורתי אף-על-פי שחמורים כבר לא צועדים בו וגם קו הרכבת בוטל מזה למעלה מ-90 שנה…

       זכוּר לרע העיקול הקטלני ליד מושב מסלול ב"כביש הרעב" [241], שמוּתָן במקצת לפני שנים אחדות. הכביש הזה נסלל בשלהי המלחמה העולמית השניה על דרך שחיברה את סביבת צומת גילת עם ח'אן יונס, כדי לספק פרנסה לבדווים שגוועו ברעב עקב סדרת שנות עצירת-גשמים. סלילת הכביש לא הסתיימה (פתאום נגמרה הבצורת…) ובשלושה מקומות ניתן לראות עדיין את תשתית האבן ("סולינג") ואבני השפה של הכביש המנדטורי הזה: בתחומי חורבת פטיש, סמוך לפארק אשכול ובחורבת מעון.  סיבת העיקול – בית עלמין בדווי עתיק ולא פעיל שהסוללים העדיפו לעקפו מפאת עין-רעה…

       כביש מפלסים-כרם שלום [232] –  בעל עיקולים ועלילות: בראשית מאי 1947 הוחל בהנחת צינור-מים לעבר ישובי הנגב מניר-עם דרומה, בגבול בין שני שבטי בדווים; בסוף יוני, כשכבר חצה הקו את שני הערוצים שבדרך (מפלסים וחַנּוּן), עלה על הקרקע קבוץ סעד (לגבעת בית הבטחון, ליד כפר-עזה). מניחי הקו – שתוכנן ישירות לעבר צומת בארי על כביש באר שבע עזה [25] – היטו אותו, כמובן, לעבר הישוב החדש (=עיקול ומעלה לעבר תחנת הדלק). כאשר נסלל הכביש על נתיב הצינור, כבר לא ניתן להמשיכו בקו ישר כי בינתיים סעד עברו מזרחה אל אתרם הנוכחי… וכך התחברו לכביש באר שבע-עזה הוותיק ליד הכלניות והככר ויצרו צומת נוסף!

       והנה הגענו לבארי: דרומית לכניסה לקיבוץ קיים עיקולון, זכר לעקלתון הופך-מכוניות במקורו. האגדה (שטרם הופרכה) מספרת: כשהגיעו המודדים לסימון הכביש, הסתבר למספוא'יניק כי הוא אמור להסלל דרך חלקת המספוא שלו; הבחור גרש את המודדים: "שיסעו מסביב. אף אחד לא יכנס לי לחלקה"… וכך היה!

       המשיכו הסוללים והגיעו לצומת גבולות והנה מצאו דרך ישרה וכבושה, תחומה בין משוכות צברים ושהובילה לעבר ניר יצחק (*). שמחו מהנדסי מע"ץ לחסכון הגדול בעבודות תשתית וניצלו את הדרך עד סופהּ – ואז פנו "ימינה חזק" לשער של הקיבוץ… גם עיקול זה התמתן במשך השנים אך זכרו מורגש היטב.

       כביש 222 (צאלים – רביבים) הינו "כביש-סרגל" למהדרין, כיוון שאין מכשולים בדרכו; יום אחד, בראשית שנות ה-60, הונחו ארבעה צריפים צבאיים משני עבריו כארבעה וחצי קילומטרים מקיבוץ צאלים. מצריפים תמימים אלה התפתחה מערכת בסיס צאלים ("מרכז לאימוני יבשה", בעבר "באלי"ש"): כביש 222 שבתחומי הבסיס הפך לציר הרוחב העיקרי שלו, ועם-ישראל נאלץ להקיף את הבסיס מצפונו בקשת גדולה…

                                                                                                      דן גזית

(*) קטע ישר זה הוא חלק מהדרך הבין-לאומית העתיקה מצרים-כנען, הפונה מצפון-סיני לעבר שפלת יהודה והוא משרטט קישור בין שני מקורות-מים במהלכה: בארות ג'יראדי-חַ'רוּבֶּה בדרום-מערב ועין בשור (שלאלה) בצפון-מזרח. הכפר שֻׁעוּת (היום חוות צאן) הוקם סמוך לתוואי הדרך בעשור האחרון של המאה ה-י"ט.

פורסם לראשונה ב: "ככה זה , גיליון-41"

    

      

השארת תגובה