מאלכסנדר (ינאי) ועד אלכסנדר (דמיריאן)

מאלכסנדר (ינאי) ועד אלכסנדר (דמיריאן)

(לתולדות "דרך הלימס")

בעבר הרחוק –  רוב האוכלוסיה עסק בייצור מזון, קרי בחקלאות ("המקצוע העתיק בעולם" ?!..). אי לכך, לגבולה הדרומי של הארץ, בקצה האיזור האקלימי שבו הגשמים מאפשרים גידולי-בעל (ללא תוספת השקייה) – היתה משמעות קיומית. הגבול הזה עובר לרוחבו של חבל הבשור בקו רפיח – עין הבשור – באר שמע –  חצרים ועקב חשיבותו, הִווה לעתים אף גבול מדיני. השליט החשמונאי התָּקיף אלכסנדר ינאי (יהונתן בן יהוחנן, 103-76 לפנה"ס) ייצב את גבולו הדרומי ברצועת-ארץ רחבה המשיקה מדרום לקו הנזכר ואף עודד יהודים להתיישב בה; הורדוס הגדול (37-4 לפנה"ס) אימץ את הקו כגבול-בטחון מול הממלכה הנבאטית וכך גם נציבי רומא אחריו. עם

admin | אבני גזית

הכרזתה של יהודה כפרובינקיה רומית – לאחר חורבן הבית השני – שודרג גבולהּ הדרומי ולאורך הקו נבנו מצודות ומצדים ששרידיהם באזורנו נותרו עד ימינו: בעבָּסָן, במעון (?), בגבעת שיח' נוראן (?), בתל שרוחן (מחנה מבוצר), בסוּסֵין (בין התל לבאר שמע), בבאר שמע (מצודה מרכזית), בחשׂיף ובנקודת-גובה 204 ליד שער אופקים בבסיס חצרים. את שורת הביצורים הזאת קישרה דרך כבושה ורחבה ("כביש רומי"); עבודות-עפר נרחבות בוצעו בשטחי הבתרונות של נחל בשור ליד עין שרוחן כדי ליצור תשתית יציבה ושיפוע נוח לדרך, ושרידי המאמצים הללו ניכרים עדיין לעין. הדרך היתה כה מעולה עד ששרדה לדורות ובשלהי תקופת המנדט הבריטי אף שימשה את האוטובוס היומי בקו חאן יונס – באר שבע.

המערכת הצבאית הזאת כוּנתה במקורות "לימס פלסתינה" (לימס = גבול) והוִיכוח על תאריכי הקמתהּ ושְלביהּ טרם הסתיים. מכל מקום, במהלך המאות הראשונות לספירה, עם ייסוד פרובינקיה מדרום לקו הלימס ("פלסתינה השלישית"="עֲרַבְּיה פֶלִיקְסְ"), נוסדו ישובים אזרחיים ליד המצודות וביניהן, כאשר המניע הכלכלי העיקרי לכך היתה אותה דרך מאובטחת שחיברה את עבר הירדן ומזרח הנגב עם נמלי החוף הדרומי. במאה החמישית, בקירוב, הוכרזה רצועת הלימס כ"אחוזה מלכותית" שהכנסותיה מועברות ישירות לקיסר ונראה שהדרך אז היתה הומה מתמיד.

אחד הצמתים החשובים בדרך הלימס היה ליד חורבת חשיף. בצומת (ששרד עד ימינו!) הצטלבה דרך-אורך שחיברה שני ישובים גדולים בתקופה הביזנטית – חורבת פטיש (6.5 ק"מ לצפון) וישוב גדול עלוּם-שם ליד מחנה צאלים (7 ק"מ לדרום). בראשית המאה ה-20, עם הקמת העיר החדשה באר שבע (- מה שמכוּנֶה היום "העיר העתיקה" = העיר העות'מאנית), עלתה חשיבותה של דרך הלימס הוָתיקה ובצומת חשיף נוסד יישוב-קבע (אל חאסף). תושביו היו בדווים משבט גֶ'רַאוִּין למטה הת'רבין; בסיוע השלטונות העות'מאניים נבנו בתי-אבן, שופצו בורות המים העתיקים וחנויות סדקית נפתחו בצומת ("הקניון הראשון בנגב"). מיקומו של הישוב במחצית הדרך בין מעון לבאר שבע העניק לו משנה-חשיבות, ובתקופת המנדט אף הוקם בו בית-ספר יסודי – חזיון נדיר בנגב בתקופה ההיא.

בשנת 1934 בקירוב הגיע לאל חאסף הארמני איסכנדר (אלכסנדר) דמיריאן. בהיותו נער, נמלט בעור-שיניו מהטבח שבצעו התורכים ב-1915 בבני עמו, התגלגל לירושלים ועם השנים צבר נכסים. כשגילה את הפוטנציאל הכלכלי שבצומת חשיף – הקים בה טחנת-קמח גדולה, בת ששה זוגות אבני-ריחיים שיוצרו באוסטריה ושהופעלו במנוע-דיזל, לרווחתם של כל תושבי הסביבה. שרידי הטחנה מצויים עדיין סמוך לצומת, והם ישתלבו בפארק גדול שרשות הטבע והגנים מתכננת להקים בסביבה ("פארק הלֵיס").

הוא אשר אמרנו: כל אלכסנדר ו"דרך הלימס" שלו.

ד ן  ג ז י ת

– בשנת 2013 ראיתי את אחת מאבני הריחים של טחנת דמיריאן, במצב טוב, אצל אספן בקיבוץ ניר עוז.

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-14"

השארת תגובה