מָה עִנְיַן שְׁמִטָּה אֵצֶל הַר סִינַי ? (ויקרא כ"ה)

מָה עִנְיַן שְׁמִטָּה אֵצֶל הַר סִינַי ? (ויקרא כ"ה)

גבול ארץ ישראל לפי ההלכה עבר בתחומי חבל הבשור

בראשית שנת תשס"ח החלה שנת שמיטה (המכוּנה גם "שביעית") שבהּ – לפי התורה – חל איסור על עבודות החקלאות הקשורות ישירות ביבולים (זריעה, זמיר, קציר ובציר) ורבנים אסרו גם את שאר מלאכות השדה. כוונת החוק היתה חברתית גרידא (שמות כ"ג: 10) אך גבר הנוהג לא לצרוך בשנת השמיטה את תנובת הארץ. נשאלת השאלה: מהם תחומי הארץ לפי ההלכה?

by: Ranbar via wikimedia | CC BY-SA 4.0
שלט בבית פרטי בירושלים המצהיר שכל תוצרת הגינה הפקר בשל שנת שמיטה

בתלמוד מבחינים בין שלושה מיני גבולות של ארץ ישראל: "גבול האבות" – מנהר מצרים ועד נהר פרת, "גבול עולי מצרים" – תחום כיבושי יהושע בכנען ו"תחומי ארץ ישראל כל שהחזיקו עולי בבל" שכללו את כל שטחי ההתישבות היהודית מאז ימי שיבת ציון מבבל ועד זמן הגדרת התחום (במאה השניה לספירה), אפילו שבינתיים נעזבו בחלקם. לשני הגבולות הראשונים היה ערך היסטורי בלבד, אך ל"תחום עולי בבל" היתה משמעות מעשית וכלכלית חשובה ביותר: על החקלאים היהודים שהתגוררו בתחום זה חלו "המצוות התלויות בארץ", הֱוֵי אומר – בעיקר חובת הפרשת תרומות ומעשׂרות מן היבול וחובת שנת השמיטה. ככלל, הקפידו היהודים לצרוך רק תוצרת חקלאית שהופרשו ממנה תרומות ומעשרות ועבירה על כלל זה נחשבה כחמורה ביותר.

ההקפדה הזאת גרמה לכך שאזורים בתוך "תחום עולי בבל" שלא היו מיושבים על-ידי יהודים שוחררו מעול "המצוות התלויות בארץ", אך לעומתם חויבו בהן מובלעות יהודיות שמחוץ לתחום. נותרה לנו עדות מעניינת על יהודים-קראים מירושלים, שבימי הביניים היו יורדים לעזה לקנות חיטה מקומית שלא היתה חייבת ב"מצוות" ולכן אפשר היה לאוכלהּ בשנת השמיטה.

עול ה"מצוות התלויות בארץ" הכביד על החקלאים, שבנוסף לכך היו כפופים למיסוי הכבד של השלטון הרומי. המקורות מספרים על קהילות שלא עמדו בנטל, עד שרבי יהודה הנשיא (בערך שנת 200 לספירה) העניק להן פטור מתרומות וממעשרות על ידי הוצאתן, כביכול, מתחומי הארץ.

בידינו מקורות אחדים המתארים את "תחום עולי בבל" (הלכות בתלמוד, כתובת ברצפת הפסיפס של בית הכנסת ברחוב) ובעקבותיהם ניתן לשחזר את רוב קווי הגבול של ה"תחום": מרפיח עולה הגבול צפונה, עוקף את רצועת עזה ונוגע בחוף הים צפונית לאשקלון; ממשיך הלאה לאורך החוף, עוקף את מובלעות קיסריה, דור ועכו ומשם חוצה את הגליל בכיוון צפון-מזרח עד עיון. מעיון חוזר הגבול דרומה וכולל בתחום הארץ את הגולן וחלקים מהבשן, החורן והגלעד ויורד דרומה לאורך פרשת המים במואב ובאדום עד לפטרה. מכאן "חותך" הגבול מערבה לאורך ה"חגר" (הוא "לימס פלסתינה", החוצה את חבל הבשור – וראו ב"ככה זה" מס' 14!) בואך רפיח (ובגירסה אחת – עד אשקלון). תחום  זה חופף, בקירוב, את מפת "פרובינקיה יוּדֵאָה", כינויהּ הרומי של ארץ ישראל בין חורבן הבית השני לבין מרד בר כוכבא.

ונקנח בזוּטה היסטורית: חורבן הבית הראשון ארע במוצאי שנת שמיטה, שעה שאוצרות המזון מתמעטים והולכים; יתכן ומצוקת-מזון היא שסייעה לבבלים במצור ובחורבן. כנראה היה מי שהרוויח מכך: במסכת סנהדרין צוּיין שסוחרי שביעית (הנושאים ונותנים בפירות השמיטה ומפקיעים במחירם) פסולים לעדות (אינם מהימנים, כיוון שהם נוטים אחרי הבצע).

דן גזית

פורסם ראשונה ב "ככה זה,גיליון-48"

 

השארת תגובה