מַעֲבָר רֵעִים

מַעֲבָר רֵעִים

               (מעלילות "הגשר האירי" ליד תל גמה – מבט אישי)

      באמצע המאה הקודמת היו לקיבוץ גבולות שטחי-פלחה נרחבים  מערבית לקרית-גת. בשלב מסוים התגוררנו – צוות העובדים – בשדה יואב ופתחנו בסבב מִשְׁמָרוֹת מקורי שהתבסס על התחבורה הציבורית. בימים ההם, כביש החוף עדיין לא נסלל והאוטובוס היומי היחיד אלינו מתל אביב זחל דרך ראשון לציון – רחובות – גדרה – מסמיה (צומת ראם) – קסטינה (צומת מלאכי) ומשם "חתך" לצומת הודיה, דרך הכביש לאשקלון (מס' 3), לכביש "שלנו" (מס' 232, זה שעל שמו נקרא ירחון המועצה). האוטובוס  יצא מרחוב נווה שאנן (שהיה ידוע אז בכינוי "רחוב הנעליים" כי רוב החנויות שבו היו חנויות-נעליים והשאר קֻבּוֹת לעניינים שיפה להם השתיקה. היום הוא מִדְרְחוֹב סוּדָני). שעת יציאת האוטובוס היתה 13.30, כך שאחרי משמרת הבוקר אפשר היה להספיק (בתנאי שההחלפה מתבצעת בזמן…) ולחזור מהשטח לשדה יואב, להתקלח, לחטוף משהו לאכול ולרדת ברגל לצומת גבעתי – כקילומטר. שם להמתין בשלווה לאוטובוס מתל אביב ולמחרת בבוקר לעשות את הדרך בחזרה באותה השיטה. כל המבצע  הזה מעניק בדיוק 12.5 שעות "אַפְטֶר" נֶטוֹ בבית בין שלוש משמרות-עבודה וביניהן 8 שעות – באדיבות "אגד".

ביום ששי אחד שבו עבדתי במשמרת-בוקר, חל תורי ל"אפטר". איני זוכר מה היה אמוּר להיות הֶסְדר התחבורה לחזרה מגבולות לשדה יואב (= שבת לפני הצהריים!), וכן מה הייתה הסיבה שהחמצתי את המפגש עם האוטובוס בצומת; מכל מקום, החלטתי להתקדם דרומה בטרמפים וזה התבצע לא-רע עד שהגעתי לקיבוץ רעים. שם נתקעתי על כביש שומם (= יום ששי לפנות ערב בנגב של שנת 1961). אמנם תמיד הייתי מתקשה בחשבון (עד היום), אך בחישוב מהיר שכנעתי את עצמי כי במקרה הכי גרוע – אגיע הביתה בהליכה נמרצת של כארבע שעות, לא נורא במושגים של אז. יצאתי לדרך.

רק דקות אחדות של הליכה חלפו, ולפתע שמעתי מאחורַי נהמת-מנוע במרחקים. הסבתי את ראשי תוך כדי הליכה, אך לא ראיתי דבר. המשכתי ללכת, ירדתי במורד "הגשר האירי" התלול שעל נחל בשור (המעבר הזה עדיין נותר עד ימינו במקביל לגשר) וטיפסתי בכבדות לצידו השני – ועדיין שמעתי את המכונית מרחוק (ואז חלפה בי מחשבת-כפירה: אולי בכלל זאת לא מכונית; זה הרי משהו שמתקדם כל-כך לאט…). לפי הַעֲרָכַתִּי, המכונית (?) עברה כבר את הכניסה לרעים – כלומר היה כדאי לעצור ולחכות (ויש לזכור: אז "כביש הפרסה" עדיין לא נולד ואין למכונית לאן לסטות).

ואכן, כעבור זמן קצר (שנראה לי ארוך מאוד…) נראתה משאית ענקית, מרופטת למראה, גולשת לאיטה במורד המעבר על הנחל ובמאמץ כביר עולה לעברו השני. הנפתי את ידי, המשאית הזוחלת עצרה וגל אדיר של סירחון נורא אפף אותי. בקושי גררתי את עצמי לקָבּינה הרעועה אך הנהג קיבל את פני בשמחה גלויה: "טוב שמצאתי אותך! יש לי משאית מלאה בזבל-עופות (אהה, זהו מקור הריח). אני צריך לפרוק ולחזור עוד היום ואני לא מוצא במפה איך להגיע" – והוא שולף מפת ארץ-ישראל של בית-ספר מימי המנדט הבריטי (ולאלה שלא נולדו בזמן: מפת בְּרָוֶר שמסתיימת למטה בקו קסטינה – באר טוביה…).

"לאן אתה צריך להגיע?" אני שואל. הנהג מפשפש בניירותיו ולבסוף קורא בצהלה: "לגבולות!"…

 

*     *     *

"הגשר האירי" התלול קשור בעוד אירוע מסוף שנת 1966: כיהנתי אז כגזבר וגם כמרכז הקניות של גבולות; קודמִי בתפקידים אלה היה שמעון אלוני, שהוריש לי (מלבד מערכת מתוחכמת ומפותלת של פעילוּת פיננסית הִשָּׂרְדוּתית בתנאֵי אי-וודאוּת) טנדר פולקסוואגן דַאבְּל-קָבִּינה מָרוּט, בעל מנוע בעל קירור-אוויר (שְׁכִיב-מְרַע שתוחזק בחיים – למרבה הפלא – על-ידי אֶדִי, מנהל העבודה של מוסך פֶלִיקְס בתל אביב,  בזכות העיסוק המשותף של בעל המוסך ושלי: כלי-צור עתיקים…). ולמה זה חשוב – מיד תבינו.

באותו היום, הטנדר יצא מהמוסך לאחר שעבר תיקון יסודי, שהִצְריך את הוצאת המנוע והרכבתו מחדש. העמסתי על הטנדר קרטונים של עופות קפואים והתכוונתי להגיע לקירור של המטבח בגבולות כמה שיותר מהר. החיפזון הזה עשה, כנראה, את שלו ובמאמץ של המעלה התלול בגשר האירי – נפח המנוע את נשמתו. ביקשתי מנוסעי הטנדר להואיל ולתפוס טרמפים ואנוכי אצתי-רצתי לקיבוץ רעים, איתרתי את מַיוֹר (שהיה מרכז הקניות של הקיבוץ וקוֹלֶגָה נאמן) שאִרְגן מיד טרקטור. גררנו את הטנדר עד המטבח ברעים והעברנו את העופות הקפואים (עדיין) לפריזר.

הכל הסתיים ללא נפגעים: הנוסעים "תפסו" במזל את האוטובוס מתל אביב והגיעו חיש לגבולות, העופות הקפואים לא התקלקלו ובבדיקת המנוע הסתבר כי בעת הרכבתו במוסך, חֻבָּר המאוורר שמקרר את המנוע – הפוּך… פליקס פִּצָּה אותנו במנוע חדש (!) וכעבור פחות משנה, הטנדר הוחלף בפורד-טרנזיט (שגם עליו עוד יסופר, אולי…).

 

דן גזית

 

  • ניסיתי לברר מהו מקור הכינוי "אירי" למעבר סלול שאינו גשר כלל והגעתי לארבע תשובות (ותבחרו לכם): א. על-שם גנרל שהתקין, בעת שליטת בריטניה בהודו, מעברים כאלה שם; ב. האירים הם קמצנים כמו הסקוטים ולכן חסכו בהתקנת מעברים על נחלים; ג. בעת מלחמות אנגליה-אירלנד, כך הסתירו האירים את מעברות הנחלים מהאנגלים (ויקיפדיה); ד. הכינוי האנגלי "גשר אירי" מביע את הזלזול של הבריטים באירים.

 

 

 

השארת תגובה