מְשַׁל האבטיח

מְשַׁל האבטיח

המאורע שידובר בו כאן ארע באביב של שנת 2000. בעת ההיא עסקתי בכמה עניינים וביניהם ב"עבודת-חוץ" אצל רשות העתיקות כקבלן בביצוע סקר ארכיאולוגי של כמה עשרות קילומטרים רבועים בשטחי חולות חלוצה שמדרום לקבוץ צאלים. היה זה מבצע בתשלום עבור השלמת ריבוע בן 100 קילומטרים רבועים שהתחלתי בו כ-25 שנים קודם לכן.

מהות העבודה הייתה סריקה רגלית קפדנית של השטח ותיעוד כל האתרים העתיקים, תוך לקט מִדְגַּמִי של חרסים וכלי-צור. לכאורה – כֵּיף של טיולים בשטח, אך למעשה היו שלושה מוקשים שצריך היה להתגבר עליהם: א – האזור הוא שטח-אש פעיל של צה"ל; ב – האזור הוא ים של חול טובעני; וג – אחרי שעות אחדות של לטישת-עיניים בולשות, האבחנה נחלשת ומכאיבה בגלל הבוהק החוזר של החולות החשופים.

את המוקש הראשון נטרלתי בכניסה לשטח רק בשבתות ובחגים, בעת שצה"ל אמור לשבות; את המוקש השני נטרלתי בשימוש בטנדרים של ענף השלחין, המצוידים בהנעה קדמית, בצמיגים רחבים ובמרכב גבוה; את המוקש השלישי נטרלתי ביציאה טרם הזריחה כדי להתחיל בעבודה עם אור ראשון וכך לזכות בשעות של תאורה "רכה" יותר.

בשעת שחר אחת, בעוד הטנדר מקרטע בכבדות במעלה גבעה חולית, ראיתי פתאום צמד זאבים נחלץ ממסתור-שיח שבצד הדרך. שני הזאבים שהִפְתעתי נסו במהירות והותירו אחריהם שובל-אבק עד שנעלמו. בעודי עוצר וצופה במחזה הנדיר, הבחנתי בעברהּ השני של הדרך – במרחק כ-200 מטרים – בעדר כבשים ולידו שתי רועות, נערות בדואיות. וזאת לדעת: צה"ל לא מנע אז מרעה בשטחי האש בשבתות ובחגים בתנאי שהעדר יפונה לפני התחלת האימונים.

לא הייתי בטוח שהנערות הבחינו בזאבים (שכנראה ארבו לעדר מאחורי השיח) אך רציתי לשמור על מנהגי הנימוס המקובלים בפגישה עם זר. אי-לכך יצאתי מהטנדר, עמדתי לידו וקראתי בקול בערבית : חִדְ'ר, דִ'יאָבּ! (לאמור: זהירות, זאבים). אחת הנערות הרימה את ידהּ לאות כי שמעה והבינה. חיכיתי דקות אחדות לוודא שהזאבים לא חזרו והמשכתי לנסוע.

מאז חלפו-עברו חודשים אחדים והחום החל להכביד על העבודה. בשבת אחת חמה, כמעט צהריים, הראוּת מתעתעת בגלים-גלים רוטטים ואני שוקל לפרוש הביתה אחר-כבוד – והנה, כמו בפַאטָה-מוֹרְגָנָה, צץ לפתע מולי גבר בדואי צנום ובעברית צחה מבקש עזרה: הטנדר שלו (פֶּז'ו, אלא מה) תקוע לא-רחוק עם נקר בגלגל והוא לא מצליח לפתוח את האוּמים עם מפתח הצלב; אולי אני, עם משקלי המכובד, אעזור…

נסענו, עליתי על הצלב (אמנם בורג אחד נשבר אבל לבסוף ניצחנו) והתיישבנו לחגוג את ההצלחה בספל קפה. ספרתי לו על עבודתי והחמאתי לו על העברית המעולה שבפיו והוא סיפר לי שלמד בבית-ספר תיכון יהודי ברמלה, שם מתגורר פלג משבטו. לפני שנפרדנו, הבחור הביט עמוקות בעיני ואמר: אני עוקב אחר העבודה שלך בשטח כבר הרבה זמן. תדע לך: אני האבא של שתי הילדות שהזהרת פעם מפני הזאבים והעדר הוא שלי. אני מעריך את מה שעשית. אני מודיע לך עכשיו שמהיום אתה בן-בית אצלי באוהל; אתה מוזמן להגיע ולהיכנס בלי הזהרה [= קריאת "דַּסְתּוּר" – "בִּרְשׁוּת": בהתקרב זר לאוהל, הנוהַג הוא להתקרב מצד מערב, הצד הסגור, ולהזהיר על כך בקול כדי שהנשים תעבורנה לאגף המוסתר שלהן].

התרגשתי מאוד על הכבוד הרב שהוענק לי והודיתי לו ארוכות.

 

* * *

עברה עוד שנה. סיימתי את הסקר ולא הזדמן לי לממֵש את ההזמנה ההיא. היו לי פגישות נוספות עם בדואים אחרים במהלך הסקר ולמדתי מהם דברים שלא ידעתי – למשל, צורת עקידה מיוחדת של עיזים בעת החליבה, תקופות-בנייה של בקתות-חומר אחדות הפזורות במרחבים ושיטות השתלטות על עדר מתפרע.

– ומהו "משל האבטיח"?

– סתם, כדי שתקראו עד הסוף…

דן גזית

 

– הסקר באזור החולות הנודדים (במסגרת הריבוע של 10×10 ק"מ המכוּנה "מפת צאלים 129"), זיהה כ-380 אתרי-חנייה (אתרים ללא בנייה) כמעט מכל התקופות, בממוצע 5.5 אתרים לקילומטר רבוע. חידוש מחקרִי מרתק עלה מסקר חולות חלוצה, שהצביע על מדרג כרונולוגי בהרכב החולות הנודדים לפי תקופות האתרים השונים שעליהן. התוצאות המדעיות המפורטות התפרסמו באתר האינטרנט של רשות העתיקות, ברשימת הסקרים של "סקר ישראל".

 

 

 

 

השארת תגובה