"לכולם נתן מתנות רפואה" (לוקאס ט')

"לכולם נתן מתנות רפואה" (לוקאס ט')

(פאתי מזרח קדימה – מבט מרמת חצרים לעבר חורבת באר שמע)

 

הסיפור החל בשלהי שנת 1963. קצין שהיה בין מקימי בסיס צאלים ושהתגורר בגבולות, עמיעד ברזנר,   הודיע לי – "נאמן עתיקות" מקומי – כי נתגלו שולי פסיפס תוך כדי עבודות להקמת מסלול למטוסים בבסיס החדש של חיל האוויר, ההולך ומוקם מערבית לקיבוץ חצרים. הזעקתי אל הקצה המערבי של המסלול המדובר (טרם הקמת גדר הבסיס) את רם גופנא, אז מפקח העתיקות בצפון הנגב והוא צרף למשלחת את רודולף כהן, אז ארכיאולוג באגף העתיקות של משרד החינוך והתרבות. התחלנו לנקות במרץ וחשפנו יסוד מתעגל – שהתברר כאפסיס (גומחה) מרוצף בפסיפס צבעוני ובו כתובת יוונית בת שתי שורות באורך כ-1.5 מ' (שתרגומהּ מובא בכותרת הרשימה) ובסמוך להּ, תאור מלבב של מחצית צלב גדול (השאר מכוסה במפולת) שגודלו כ-2 מ'. צילמתי את הממצא (בשחור-לבן – זה מה שהיה…), פרסנו נייר-שקוף על הרצפה וסִמָּנּו אבן-אבן בציון הצבע שלה. כל הפעילות הזאת בוצעה בקדחתנות כשמחפר ענק נוהם מעלינו ומפעילו שואג מידי-פעם "קדימה! אין זמן!"… ואך סִיָּמְנוּ – עלה על הפסיפס וריסק אותו (ולמרבית המבוכה והצער התברר בדיעבד שהמפעיל החרוץ חרג מקצה המסלול והחורבן היה בכלל מיותר…).

בדיוק 40 שנה מאוחר יותר, נערכה באתר חפירה ארכיאולוגית מסודרת על-ידי אוניברסיטת בן גוריון בניהולו של חיים גולדפוס (וכמובן שהענקתי לו את הצילומים העתיקים…). מסתבר שֶׁמָּה שניקינו אז היה קטע מאפסיס של כנסיה, במתחם של מנזר נוצרי מהתקופה הביזנטית בשולי ישוב גדול – בדומה למנזר של באר שמע ("ככה זה" 10), שחפרתי את הכנסיה שלו עם ישעיהו לנדר בעזרת חברים ונוער מישובי הסביבה (אורים, בארי, צאלים, גבולות ועוד) ב-1990-1991.

שני המנזרים הללו, במרחק 9 ק"מ ביניהם, נִצְּפּוּ זה מזה עקב מיקומו של המזרחי שביניהם (זה שבתחום בסיס חצרים) בשוּלֵי מדרגת ה-200 מ' מעל לפני הים. זוהי מדרגה טופוגרפית בולטת מעל מישורי הבשור (כ-20 מ') והמתמשכת מדרום-מערב לצפון-מזרח (כנראה שרידי חוף-ים או גדת נהר קדום) בשולי רמת חצרים, שעליה הוקם הבסיס. רמת חצרים עצמה היא חלק מרכס שטוח שראשיתו בסביבת גבעת-חבלנים (דרומית לבאר שבע) וסופו גוֹוֵעַ מזרחית לאורים; רכס זה מהווה פרשת-מים גיאוגרפית בין שני אגני-ניקוז מקומיים, זה של נחל גרר שמצפונו והנחלים הנשפכים אליו מדרום (חצרים, אופקים, פטיש והלמות) וזה של נחל בשור שמדרומו.

מרמת חצרים יורדים מערבה, לעבר באר שמע, שלושה נחלים קצרים המזרימים מים כמעט כל חורף ואולי עקב כך זכו לשמות בפי הבדוים: אַבּוּ עַ'דַאיֶה, ג'וּבֵּיבַּאת, וחֻסֵין אַבּוּ רָוָּה (ששמותיהם טרם עברו גיור כהלכה). ברדתם למישור, הם מתאחדים לוַּאדי אל-קֻף (בתורכית – הנחל המעוּפש, המסריח) (*) הזורם מידי חורף ישירות מערבה. חוצה את חורבת חשיף ו… נבלע מתחת לפני הקרקע בּוֹאֲךָ חורבת באר שמע! מֵי הנחל ממשיכים להתפשט מערבה על גבי תשתית סלע הקירטון, בעומק 5-15 מטרים מתחת לפני השטח, עם השיפוע הטופוגרפי המתון. זהו סוֹדן של הבארות הרדודות הרבות שבתחומי החורבה ומערבה לכביש אורים-צאלים, שם היתה – עד לפני הגיעם של מֵי השפד"ן לשטח (ויישוּרוֹ עבור גידולי-שלחין) בשנת 1990 – תפרוסת צפופה של בארות שעל מימיהן חי שבט בדוי בשם נג'מאת אבו סוּסֵין ש"עלה" ממצרים בשלהי המאה ה-י"ט (**).

 

צילום : אמנון גת
באר מים ב "ביר גמלי" שלושה ק"מ דרומית לתל שרוחן

אך בכך לא נסתיימו נפלאות נחל אל-קוף: במפת מוּסִיל שפורסמה ב-1907 (אך מבטאת את מצב השטח ב-1902 – "ככה זה" 58), ערוצו של אל-קוף משורטט כממשיך מערבה עד שנשפך לנחל בשור מול תל שרוחן! האם מוסיל ידע או שמע משהו שנעלם מאיתנו? האם משולש הבתרונות הענק המשתרע ממזרח לתל וחודר כקילומטר וחצי אל המישור בצורה יוצאת-דופן – הוא זכר לדלתא הקדומה שלו? האם זה אך מקרי שדֶרֶך ה"לימס" ("ככה זה" 14) ממזרח לתל שרוחן ועד רגלי המדרגה הטופוגרפית שבשוליהּּ ניצב המנזר מהסיפור שלעיל –  נמתחת ממש לאורך גדת אל-קוף (המדומיינת והממשית) וקטעים מהדרך נראים עד היום? האין זה נראה מובן מאליו ששני המנזרים המדוּבּרים בתוספת שלושה מֵיצָדי-ביניים נסמכים אל הדרך שנצמדת אל נחל אל-קוף? שאלות…שאלות…

רגע, העיקר שכחתי: שמהּ הערבי של חורבת המנזר שממנהּ התחיל סיפורנו היה חִ'רְבֶּת עַבִּיד אַבּוּ סֻ'חֵיבָּאן. אותו עַבִּיד (משבט נַגַ'מָאת למטה התַ'רַבִּין) היה בעל נכסים – מלבד החורבה, נקראה על שמו גם מחצבה עתיקה ורחבת-ידיים בסמוך, ששימשה כמאגר-מים פתוח בשנה גשומה. בשולי נחלתו מצויה גם באר עתיקה המעוצבת בצורה מיוחדת וצמודות אליהּ שקתות ותעלות-מים בנויות באבן. מבחינת מיקומהּ, באר זאת בהחלט ראויה להיות מועמדת לזיהוי כבְּאֵרַם של ישמעאל ויצחק, היא באר לחי-רואי (בראשית ט"ז + כ"ד – אם אכן היתה היא באר היסטורית ולא אלגורית: "ככה זה" 104); על כך יסופר עוד בפעם אחרת.

דן גזית.

 

* כינוי "שלילי", כמקובל באזורנו – וראו דיון על כך ב"ככה זה" 7.

** מקור-מחייה של אנשי אבו סוסין, נוסף על גידול מקנה, היה החָ'נְדָל (אבטיח הפקועה) ששוּוָק לאירופה (בתיווך סוחרים יהודים) דרך נמל עזה כחומר-גלם לייצור תרופות למחלות-מעיים; לפני שהגיעו מי השפד"ן, חלקות הח'נדל היו פזורות על פני מרחבי המישור בשטחי פרדסי מח"ע ושטחי עלומים כיום.

 

 

By: Charis Tsevis via flickr | CC BY-NC-ND 3.0

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון -119"

 

השארת תגובה