לחיים!

 לחיים!

(תעשיית היין הקדומה בחבל הבשור)

סֻפָּר כי בכנס חקלאי בתקופת "המלחמה הקרה" בין ארצות הברית לברית המועצות, התפאר חקלאי אמריקאי בפני עמיתו הרוסי: אצלנו המציאו קומביין שמלפנים שולף מהאדמה ומנער את הבוטנים ומאחור יוצאים בוטנים קלויים בשקיות! ענה לו הרוסי: ואצלנו המציאו קומביין שמלפנים קוטף ענבים בכרם ומאחור יוצא רוסי שיכור!…

ענבי הבר היו בין הפירות הראשונים שהאדם בִּיֵּת כבר כ-9000 שנה לפני הקומביין הרוסי, לראשונה במזרח "הקשת הפוריה" (במורדותיהּ המערביים של רמת אירן) ומשם התפשטו במהירות לכל האזורים הסוּבּ-טרופיים וצפונהּ להם. מאז הַמְצאתו, היין היה חביב על בני האדם משלוש סיבות: ראשית, יין הוא למעשה עיבוד של פרי כדי להקנות לו "חיי-מדף" ארוכים – תכונה מבוקשת למזון לפני המצאת המקרר; שנית, יין הוא משקה "חברתי" (על כל ההשלכות שבהגדרה) ולכן מתפקד כזָרָז בטקסים ציבוריים ובפולחנים דתיים וכך עוזר לגיבוש התודעה הקהילתית; ושלישית, בגלל טעמו השַלְטָני והכּוהַל בעל תכונת החיטוי שבו – היין היה חיוני בתקופות שלפני המצאת הצנרת לאספקת-מים נקיים לאוכלוסיה: רוב מקורות מֵי השתיה בעבר -נביעות, נהרות, ובעיקר בארות, בורות ושאר מאגרים נטו להזדהם ולהתעפש מסיבות שונות ולכן השתדלו למהול בהם יין כדי לחטאם ולשפר את טעמם ואיכותם. ומה יכול להיות יותר חיוני ממים זכים וטעימים?

בסקרים הארכיאולוגיים שביצעתי ברחבי אזורנו התרשמתי מהשפע הרב  של שרידי בתי היוצר (=תעשיית כְּלֵי חרס) לקנקנים גדולים, בקיבול של למעלה מ-20 ליטרים כל אחד, המכונים במחקר "קנקני עזה" ו"קנקני אשקלון" (על-שם מעגני המוצא של תפוצתם). כְּלֵי-קיבול אלה ליין, מתוצרת חבל הבשור בין המאה השביעית לפנה"ס למאה השביעית לספירה, שימשו ליצוא יין מקומי לכל ארצות אגן הים התיכון בספינות אך גם בשיירות-גמלים, כפי שמתועד היטב בטקסטים, באמנות (כמו, למשל, בפסיפס באר שמע)  ובממצא הארכיאולוגי. היין הזה היה, כנראה, מבוקש מאוד ובתלמוד מוזכר "יֵין חלוצה" כמותג מפורסם בין כ-60 מיני יין אחרים. יש לציין מכלול ענק, ממש "מרחב תעשיית-יין" בן המאה ה-6 לספירה, שנחפר מצפון-מזרח לאשקלון (על-ידי יגאל ישראל) ונחשפו בו גם בתי-יוצר ענקיים לקנקנים וגם יקבי-יין (הכוללים משטחי-דריכה ומרתפי-תסיסה), חנויות למכירת יין ואפילו בית-מרחץ מפואר צמוד לרווחת העובדים.

מכלול דומה קיים כנראה גם באתר (שעדיין לא נחפר) תל שִׁיחָן (סִיחַאן), בין בארי לשוקדה (ובשנת 2015 גיליתי שניטע עליו מטע רימונים…) . בחפירות משנת 2006 בחורבת באר שמע (על-ידי טלי גיני), נחשפה גת בנויה לתפארת ומשוכללת לדריכת ענבים וסמוך להּ מרתף-התסיסה (עם הקנקנים!). שרידי גת כזאת נתגלו (על-ידי אמנון גת) בחר' עִרְקְ, כ-10 ק"מ ממזרח לרעים וחורבות עוד שתיים כאלה מצויים בצפון חורבות חלוצה. מקבץ של ששה משטחי-דריכה חצובים בסלע נחשפה באפיק נחל אטדים, במבואות חורבות חלוצה, כאשר שיטפון-חורף פתאומי פִּנָּה גבעת-חול משולי  האפיק. בית-יוצר ענקי קיים בערוץ של נחל בּוֹהוּ, כ-2 ק"מ מדרום-מערב לנתיבות, ובו ערימות פסולת הכבשנים מתנוססות עד לגובהּ של כ-4 מ' ! ככלל, חשיבותהּ של תעשיית היין המקומית מתבטאת גם בדגמי רצפות הפסיפס של כנסיות באר שמע ("ככה זה" 12) ושלאל ("ככה זה" 22) ובית הכנסת במעון ("ככה זה" 30) שבאזורנו, כשהדגם המרכזי המשותף להן הוא גפן נושאת-פרי.

לכל קנקני היין מהייצור המקומי (על שני סוגיהם: המאורך – דמוי טורפדו  והכרסתן – דמוי שק) היו מאפיינים משותפים: אי-הקפדה על גימור חיצוני (אך דיוק בעיגול הפתח כדי לאפשר אטימה מֵרָבית בפקק-טין), 2 או 4 ידיות מאסיביות ובסיס עגלגל עד חד הדורש שקע או חלל עגול במדף להעמדה, סגולה ליציבות בעת טלטולי הספינה. בהרבה קנקנים נקדח נקב על כתף הכלי, לניקוז הגָּזים הנוצרים בעת התסיסה. בדרך-כלל היו מְצַפִּים את הדופן הפנימית של הקנקנים המיועדים להובלת יין ליצוא בשׂרף-עצים או באספלט כדי לאטום לחלוטין את כלי החרס; קנקנים שלמים כאלה נדלו ממצולות הים מתוך ספינות טרופות וממשקעי היין שנותרו בהם נלמדו הרבה פרטים על תעשיית היין הקדומה.

CC0 Public Domain via pixabay

קנקני היין ככלי-קיבול שימשו לעיתים גם לצרכים אחרים: באחד המדליונים של רצפת הפסיפס בבאר שמע נראה שובך-יונים העשוי מ"קנקן-עזה" התלוי במאוזן; חרסים גרוסים של קנקני-יין עוּרבבו בטיט לצרכי טיוּחַ קירות ובורות-מים; ההיסטוריון היווני הרודוטוס, בן המאה החמישית לפנה"ס, מדווח (בספרו השלישי, פיסקה 6) על המנהג שרווח בדלתא של מצרים לאסוף את קנקני היין המיובאים לאחר השימוש, למלאם במים ולחלקם בתחנות הדרך המדברית בצפון-סיני לרווחת הנוסעים.

בראשית מחקר הנגב, הציעו החוקרים כי רבבות גלי האבנים המאורגנים בשורות בסביבת שִׁבְטָה שימשו לתמיכה בשיחי-גפן לתעשיית היין. הם הסתמכו על השם הערבי שלהם – תֻּלִילַאת אל-עַנַבּ ("תלוליות הענבים") או רוּגֻ'ם אל-כֻּרוּם ("גלי הכרמים"). היום נראה כי מקור השמות הערביים לא ברור וגם תכליתם של גלי האבנים היא כנראה אחרת – אך חובה לציין כי כ-6 ק"מ מצפון למחנה צאלים גיליתי וסקרתי חווה חקלאית עתיקה הכוללת מדרון ועליו כמה עשרות גלי-אבן כאלה – כנראה הצפוניים ביותר בארץ ("מפת אורים" [125], אתרים מס' 252, 253).

ונקודה נוספת לטובת המטיילים המנסים לאתר שרידי בתי-יוצר (וזאת כנראה הנאה גדולה לדשדש בערמות חרסים…): ככלל, הם מצויים מדרום-מזרח לישובים העתיקים כי קליית הקנקנים העתיקים באש הכבשנים מפיקה עשן רב וזרימת העשן נקבעת, כמובן, בהתאם לכיווני הרוח התדירה.

לחיים! (אך זִכרוּ, מי ששותה – לא נוהג…).

דן גזית

 

הספר שפרטיו מובאים להלן מומלץ בכל-לב להרחבת הדעת בנושא: מיכל דייגי-מנדלס, 1999: הילולי הגפן והילולות השֵׁכָר – יין ובירה בימי קדם. הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים.

 

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון-115"

השארת תגובה