ישובי-קבע וישובי-ארעי בדרום חבל הבשור התחתי: שני מקרי – מבחן

ישובי-קבע וישובי-ארעי בדרום חבל הבשור התחתי: שני מקרי – מבחן

"… וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים;" (במדבר יג, 19) ".

פתיח

חבל הבשור התחתי מצוי בתחומי רצועת האקלים הצחיח למחצה שבדרום ישראל (שחר ועמיתים, 1995: 27) ו"קו גבול חקלאות הבעל", שהוא האיזוהיֶאט (2)* 250 מילימטרים בממוצע רב-שנתי, חוצה אותו לרחבו במרכזו (גזית, 1986: 39-49; Arnon 1979:317); התנאים הטבעיים של אקלימו  וקרקעותיו מתאימים לעשביה חד-שנתית צפופה ומכאן משתמע הרקע האנתרופולוגי של אוכלוסיית דרום החבל, שהתאפיינה לאורך התקופות באורח-חיים פסטוראלי. החל מתקופת הברונזה התיכונה ב' התפתחו בטריטוריה הזאת של החברות הנוודיות-למחצה שבחבל הבשור ארבעה יישובים מבוצרים (התילים שרע, הרור, גמה ושרוחן) בקרבת מקורות-מים קבועים, ולאחר מכן גם מקבצי-יישובים לאורך דרכים איסטרטגיות ונתיבי מסחר (גיחון, 1975; משל, 1977; כהן, 1991). בשלושה פרקי-זמן מוגדרים במהלך התקופות ההיסטוריות הוקמו מערכים מורכבים של יישובי-קבע בלב מישורי חבל הבשור: בתקופת הברזל א'2 (Gazit, 1995), בתקופה הביזנטית (גזית, 1984) ובמיפנה המאה ה-19 לספירה (Gazit, 2000 ).

 

מפות הסקר  (2א)*

בשנת 1996 יצאה לאור, במסגרת הסקר הארכיאולוגי של ישראל, "מפת אורים [125]" שבוצעה על-ידי המחבר (Gazit, 1996). האיזור הנסקר מצוי בדרומו של חבל הבשור וגבולה הצפוני של המפה חופף ל"קו גבול חקלאות הבעל" הנזכר לעיל (קואורדינטת-רוחב 080). הסקר של המפה הצמודה מדרום ל"מפת אורים" ("מפת צאלים [129]") הושלם על-ידי המחבר בסוף שנת 2001 ותוצאותיו הועברו לרשות העתיקות לעיבוד ולפרסום (3)*. שתי המפות הועלו בשנת 2013 לאתר האינטרנטי של  סקר ישראל ברשות העתיקות.

שתי מפות הסקר יחדיו יוצרות רצועה שרוחבה 10 קילומטרים ואורכה, מצפון לדרום, 20 ק"מ, בשטח כולל של 200 ק"מ רבועים: חלקה הצפוני של רצועת-אורך זו מצוי בשולי התחום האקלימי המאפשר קיום מחקלאות-בעל מסורתית בכ-70% מהעונות הגשומות (גזית, 1986: 41); מרכזה של הרצועה חופף לאיזוהיאט 200 מ"מ גשם בממוצע רב-שנתי (קואורדינטת-רוחב 070) ובגבולה הדרומי (קואורדינטת-רוחב 060) ממוצע הגשמים הוא כ-150 מ"מ. מנתונים אלה וממדידות בשטח מתבררת ירידה הדרגתית וקצובה של 5 מ"מ גשם שנתי לקילומטר ככל שמדרימים בתחומי הרצועה הסקורה. לפי הנתונים העדכניים של מחקרי הפליאו-אקלים בנגב, לא מסתמן הבדל משמעותי בין משטר הגשמים בהווה לבין זה של שלושת אלפי השנים האחרונות (גודפרינד, 1990: 130, אך ראו גם Horowitz 1978).

היסוד הגיאוגרפי הדומיננטי ב"מפת אורים" הוא מישור לֵיס שטוח. קרוב לשוליים המערביים של המפה, לכל אורכה, חרוץ אפיק נחל בשור כשרצועת ביתרונות בגדתו המזרחית מלווה אותו. באפיק הנחל מצויות מספר נביעות – שכיום מפיקות מים מליחים –  הפעילות בעיקר בחורף. לאורך השוליים המזרחיים של המפה מתרוממת מעל המישור מדרגה טופוגרפית שגובהה כ-20 מטרים. הגבול הדרומי של המפה (קואורדינטת-רוחב 070) הוא גם גבול גיאוגרפי צפוני של חולות חלוצה; חולות אלה הם קצה מַאסיב החולות של צפון-סיני (רוזנן, 1953) ומהווים את תשתיתו של רוב שטח "מפת צאלים" (מלבד בפינתה הצפון-מזרחית). החוליוֹת (דיוּנות) מאורגנות ברכסים מאורכים ומקבילים, כשבין הרכסים משתרעות בקעות ברוחב מאות מטרים. בשולי בקעות אלה ישנם שרידי נוכחות אנושית מכל התקופות לצרכי צייד, מרעה וחקלאות מזדמנת (Gazit, 2003).

      מבחינה גיאוגרפית, אקלימית ויישובית – יכולה הרצועה הזאת, המציגה איזור מעבר אופייני בין יישובי-קבע בצפונה ליישובי-ארעי בדרומה,  לשמש כפָּרָדיגמה  יעילה לבחינת התנהגות האוכלוסיה בהקשר לתנאים הגיאופוליטיים ולאופי יישוביה, מאתרי-חנייה  ועד מקומות בעלי אופי עירוני. לשם כך ייבחנו, בתחומי הרצועה, שני מערכי-יישוב בשתי תקופות: בתקופת הברזל א'2 ובשלהי התקופה הביזנטית.

 

 

תקופת הברזל א'2

עד כה התגלו בחבל הבשור 36 אתרים (4)* בני התקופה, לפי החלוקה הבאה: 27 אתרים בדרום החבל –  סמוך לנחל בשור ובמרחבי המישורים (מהם 5 בצפון חולות חלוצה), 8 אתרים על גבי אתרי תקופת הברונזה במרכז החבל ואתר אחד בצפונו. מעל מחצית מהאתרים מצויה בתחומי הרצועה הנבדקת. כל האתרים, בהתאם לסקרים, הינם אתרי-פרזות. בנקודות אחדות באזור הביתרונות של הנחל וסמוך לשרידי מוקדים בדרום החבל נלקטו חרסים בודדים בני התקופה (5)*. יש לציין את ההופעה המודגשת של מערך האתרים הצפוף הזה על רקע הדלילות היישובית של התקופה הקודמת: מתקופת הברונזה המאוחרת, רק שלושה אתרי-פרזות קטנים אותרו בחבל הבשור.

ר' גופנא היה החוקר הראשון שזיהה את "הגל ההתיישבותי" הזה (גופנא, 1961). הוא אף הציע לכנות אתרים אלה "חצרים", בעקבות הכינוי המקראי של מידרג היישובים בדרום כנען – "עיר, בנותיה וחצריה" . לדעת גופנא וחוקרים נוספים, הכינוי המקראי "חצרים" מצביע על צורת היישוב הנמוכה ביותר במידרג, כלומר –  אתר פרזות קטן ואולי אף עונתי. חפירות ארכיאולוגיות מקיפות עדיין לא נערכו ב"חצר" כזאת, מלבד בורות-בדיקה בקנה-מידה מצומצם במעט מהאתרים ולכן הערכת אופיים מתבססת בעיקר על סקרים (גזית, 1986: 111).  הבדיקות, הסקרים, הניתוח הקיראמי ותפרוסת האתרים מובילים למסקנות כדלקמן (Gazit, 1995:82-88. ): 1. כל האתרים היו מיושבים תקופה קצרה, לא יותר מדור אחד באתר; 2. מערכת האתרים נוסדה בשלושה שלבים עוקבים וטווח חיוּתה מוערך ב-50-60 שנה; 3. המערכת ננטשה ברוּבה בין השנים 1000-990 לפני הספירה; 4. באתרים שעל גבי התילים ובעוד חמישה  אתרים במישור, יש עדות קיראמית לנוכחות דלה גם בתקופת הברזל ב'; 5. רמת התרבות החומרית בכל האתרים היא נמוכה ומצויה כמעט על סף ההישרדות.

 

עניין עקרוני בתאור אופי האתרים הוא שרידי מבנים: רק באפיקי הנחלים החוצים את חבל הבשור (בשור, גרר, פטיש, אופקים וחצרים) ניתן ללקט אבנים לבנייה מעל פני השטח; ואכן, באתרים הסמוכים לנחלים מסתמנים קווי-קירות ומיתקנים בנויים באבן – בעיקר בחלוקי-נחל. באתרים הרחוקים מהנחלים לא אותרה בסקרים כל בנייה ונראה שרק חפירה ארכיאולוגית תחשוף אם אכן כך היה המצב, או שהיתה בנייה בלִבני-בוץ שלא הותירה סימנים על-פני השטח. שאלת מציאותם של מיבנים באתרים חשובה לצורך הגדרתם התפקודית: לפי הגדרתו של מ' היימן, שסקר מפות אחדות בהר הנגב, יישוב שאין בו "בנייה מוצקה מאבנים גדולות, מיבנים מרובעים וזיקה למים" – מוגדר כ"אתר חנייה" או "יישוב ארעי" (6)* (היימן, 1993: 53).

 

מכל מקום, האתר הדרומי ביותר ברצועה הנבדקת, שאותרה בו "בנייה מוצקה" והעונה להגדרתו של היימן ל"יישוב-קבע", מצוי בדיוק בגבול בין שתי המפות (קואורדינטה 070; גופנא, 1966: 44, 47-48). מדרומו, ב"מפת צאלים", נסקרו חמישה אתרים ללא שרידי-בנייה כלל, שבעת גילויים ניתן היה להבחין בקלות שכל אחד מהם מורכב ממקבץ צפוף למדי של שרידי 15-25  אוהלים. ארבעה אתרים מתוך החמישה ממוקמים לאורך ציר דמיוני, החוצה את המפה באלכסון מדרום-מזרח לצפון-מערב (בהמשך הציר מצויים אתרים נוספים, מחוץ לרצועה הנבדקת). המכלולים הקיראמיים של אתרי "מפת צאלים" דומים לאלה של אתרי המפה שמצפונם, בשני הבדלים: האחד – באתרים הדרומיים, עיקר ממצא החרסים הוא של סירי-בישול וכלי-קיבול (קנקנים ופיטסים); שברי כלים עדינים ומעוטרים – נדירים. ההבדל השני – באתרים הדרומיים מצויים שברי כלי-חרס העשויים ביד, ללא אובניים ("כלי-חרס נגביים"), המיוחסים במחקר לנוודים (כהן, 1979: 47-49) והנעדרים כמעט לחלוטין מאתרי "מפת אורים".

 

התקופה הביזנטית

שלושה יישובים רחבי ידיים, בעלי אופי "עירוני" (7)*, מצויים בתחומי הרצועה הנבדקת, בציר צפון-דרום ובמרווחים קצובים של כ-5.5 ק"מ (= 30 סטדיונים ?); הגבול הצפוני של הרצועה נושק מדרום לחורבת מלטעה ובה שרידי כנסייה ומיבנים באבני-גזית, מרחב מלאכותי שקוע להתכנסות ציבורית (או לריכוז מי-נגר), מערכת בורות-מים מפותחת, אמת-מים, באר במזרח האתר,שרידי רצפות-פסיפס ויקב-יין (8)*. מדרום לחורבה אותרו שרידי בית קברות (Gazit, 1996, sites 18, 22). במרכז "מפת אורים" ממוקמת חורבת באר שמע (ח'ירבת אל-פאר) ובה שרידי שתי כנסיות, מנזר, מצודה, מיבנים גדולים, בית מרחץ, גת, תיאטרון (?), בארות,בורות-מים ובית קברות מדרום לחורבה (Gazit and Lender, 1993). בצפון "מפת צאלים", על המדרגות הנהריות בגדת נחל בשור, פרוסים שרידי יישוב נרחב (9)* בשלושה  מיפלסים: לאורך המדרגה  העליונה אותרו שרידי מיבני-אבן מפוארים ומדרומם קברים; במדרגת הביניים מצויה בנייה צפופה של מיבני-אבן שבמערבה שרידי כנסיה ולידה באר. מזרחית מהמיבנים נמצאו קברים וערוגות מפולסות ומוקפות בתעלות בנויות. ממזרח לערוגות נראים  שרידי כבשנים. במדרגה התחתונה מצויים שרידי מפעל-מים מתוחכם לתפיסת מי-שטפונות מהנחל.

במרחבים שבין שלושת היישובים פזורים מספר מיכלולי-חוות, מיבנים, כבשנים, מיתקנים בודדים ותפזורות של חרסים מהתקופה הביזנטית הקשורות לחניות רחבות-ידיים ולחלקות חקלאיות.

הישוב שבצפון "מפת צאלים" ממוקם על שולי חולות חלוצה. בשטחי החולות שבתחום המפה נרשמה נוכחות בתקופה הביזנטית (10)* בכשליש מ-375 האתרים שאותרו שם בסקר  Gazit,1999)). מלבד שני מיבני- אבן בודדים בשני אתרים נפרדים, כל האתרים בחולות הם שרידי חניות קצרות-מועד ליד מוקד (11)* המכילות אבנים שנקלו באש, מעט כלי צור וחרסים (בעיקר שברי-גוף של כלי קיבול וכלי בישול) ומעט מאד כלי אבן (מקבות, אבני שחיקה, אבני אפייה). ברוב החניות יש עדויות ליותר מתקופת נוכחות אחת. כמעט בכל החניות יש אינדיקציה לנוכחות בדווים בדורות האחרונים (בניגוד לדעת Finkelstein and Perevolotsky, 1990).

 

דיון

באופן נדיר, כתוצאה מסקר ארכיאולוגי מדוקדק, קבלנו "חלון" לאיזור-מעבר אקלימי, המכתיב לאוכלוסייתו הקבועה אורח-חיים פסטוראלי. האם התנהגות האוכלוסיה בשני מקרי המבחן תאמה את הסכימה המקובלת וכיצד הרקע הגיאו-פוליטי של כל תקופה משפיע עליה ?

בתקופת הברזל א'2 קיימת בצפון הרצועה הנבדקת פריסה נרחבת של אתרים המכילים מבני-אבן, ובדרומהּ רצועת אתרים בכיוון דרום-מזרח – צפון-מערב, ללא בנייה; שטחי האתרים (בשתי הקבוצות) דומה למדי ובכל אחד כ-20 ומעלה יחידות מגורים. מקור הקירמיקה שהיתה בשימוש באתרים אלה אינו יהודאי במובהק ואינו פלישתי במובהק, אלא מצביע על בתי-יוצר במרכז קרוב (12)* שיצרו סינטזה של של שתי ההשפעות (Gazit, 1995) ושם הם נרכשו. ההשוואה הקיראמית בין שתי קבוצות האתרים מצביעה על אוכלוסיה זהה בשתיהן; השינויים הכמותיים בצורות הכלים הם פונקציונליים גרידא: על ההבדלים במגוון הקירמי בין האתרים הצפוניים והאתרים הדרומיים, ניתן להחיל את דבריו של ס' א' רוזן: "גם קירמיקה עשוייה להוות מאפיין של יישוב נייח או אתר-נוודים. מכלולים קירמיים מאתרי נוודים עשויים להציג מגוון מצומצם יותר של טיפוסים מאשר מכלולים שמקורם כפרי" (רוזן, 1998: 34).

ההופעה הפתאומית של מערכת האתרים האלה בחבל הבשור במחצית השנייה של המאה ה-11 לפני הספירה והעלמותה לאחר כשלושה דורות, משתבצת יפה בתוך פער פוליטי וכלכלי שנוצר בדרום כנען בין הפינוי הסופי של האדמיניסטרציה המצרית בסוף ימי השושלת ה-20, לבין גיבוש המדינה האתנית החדשה בצפון-מזרח – בימי שאול ודוד (פינקלשטיין, 1985: 375). עם נסיגתה של האימפריה המצרית, תופסת האוכלוסיה הנוודית האוטוכתונית את מקומה במערכות נתיבי הסחר המדברי (Finkelstein, 1988 ) כשהיא מנצלת את ההמצאה הגדולה של התקופה – ביות הגמל; בדרום הרצועה הנבדקת התארגנו החניות לאורך צירי התנועה של נתיבי הסחר (13)* ובצפונה היותר גשום נוסדו יישובים עונתיים וישובי-קבע שהתמחו בייצור מזון לצרכי השיירות. המערכת כולה התמוטטה, אולי אפילו באלימות (שמואל א, יד: 48-47 ), עם סגירת הפער הגיאופוליטי על ידי הגוף המדיני החדש ששאף אף הוא לשליטה על הדרכים המדבריות.

התמוטטות המערכת היישובית של תקופת הברזל א'2 מתבטאת בתמונה הארכיאולוגית בבהירות: בקומץ האתרים שבצפון הרצועה הנבדקת שבהם אותרה קירמיקה מתקופת הברזל ב', היא מעטה ביותר; בדרום הרצועה הנבדקת אותרו מוקדים בודדים הכוללים קרמיקה כזאת. נראה, ששיווי-המשקל הפסטוראלי המסורתי חזר לשטח.

כל חלקיה המיושבים של ארץ-ישראל בתקופה הביזנטית היו מאורגנים, לצרכי מיסוי ושליטה, ב"תחומי-ערים" או ב"אחוזות-כתר" (Avi-Yonah, 1979: 127). במסגרת אדמיניסטרטיבית זאת, שלושת היישובים הגדולים שברצועה הנבדקת נכללו באחוזת גרר (Saltus Gerariticus) שבגבול בין שתי הפרובינציות Palaestina Prima ו- Palaestina Tersiasive Salutaris (Avi-Yonah, 1979: 125, 148). בנוסף להשתלבותם של היישובים האלה וסביבתם במערכת השלטונית והכלכלית של הפרובינציה, האזור כולו זכה ליחס מיוחד בגלל היותו אזור-ספר; היחס הזה התבטא בהזרמת משאבים אליו – הן על ידי המערכת הצבאית האימפריאלית והן על ידי הממסד הכנסייתי (דן, 1982: 290, 408-416; רובין, 1990: 54). המרחק הקצר (13 ק"מ, מהלך פחות מחצי-יום) בין היישוב הדרומי שברצועה הנבדקת לבין היישוב הגדול הסמוך חלוצה (14)* ומיקום שניהם בגבול איזור החולות, מצביע על קשר מערכתי בין שני האתרים מבחינה כלכלית,פולחנית ואנתרופולוגית; וכך, הרצועה הנבדקת הופכת, הלכה למעשה, לחוליית-קשר בין הקומפלקס  היישובי של צפון הר הנגב לבין מעגני חוף הים באיזור עזה – היעד של נתיבי הסחר המדברי (גזית, 2001) ומוצא של חלק מנתיבי הצליינות הנוצרית לסיני (מאירסון, 1987: 37). עדות ארכיאולוגית נחרצת לקשרים הטכנולוגיים המיוחדים שבין אתרי צפון הר הנגב לבין אתרי חבל הבשור התגלתה לאחרונה בסקר "מפת פטיש" (15)*: בחירבת עִרְקְ (גזית, 1994: 173) נסקרה גת הזהה לחלוטין עם הגיתות הציבוריות הייחודיות של צפון הר הנגב (מזור, 1981).

אתרי החנייה שבין היישובים הגדולים ובמרחבי החולות הסמוכים ((Gazit, 1996: 16* היו חלק אינטגראלי מהמערכת הכלכלית והחברתית המורכבת של צפון הנגב בתקופה הביזנטית; הקירמיקה שבשימושם זהה לזאת שנוצרה ביישובי הקבע הסמוכים (Tubb, 1986 ) ויש לראות אותם כשלוחות פסטורליות של יישובי הקבע, או כמערכת נוודית עצמאית הקשורה בכבלי כלכלה וחברה הדוקים עם יישובי הקבע (רובין, 1990: 128-131). כך או כך, עדות יוצאת-דופן לקשרים אלה מתועדת בציורי הפסיפס של רצפת האולם של כנסיית סטפנוס הקדוש שבחורבת באר-שמע

(Gazit and Lender, 1993 ), המצויה בלב האיזור הנבדק: הפסיפס מציג יחדיו בהרמוניה אנשי כנסיה, שחורי-עור מאפריקה, חקלאים, מובילי-שיירות, מגדלי בקר ורועי-צאן.

 

סיכום

הגדרת המעבר בין האזור שבו ניתן לגדל, ברוב השנים, גידולי-בעל (ללא תוספת השקייה מלאכותית) לבין אזור המדבר והמרעה (שבו מחיית התושבים נשענת על גידול מקנה) – היא הגדרה גיאופוליטית ולא אנתרופולוגית. התנהגות האוכלוסיות לגבי אופי מגוריהם (חניות מזדמנות, חניות-קבע, ישובים עונתיים, יישובי-קבע) –  אינה ספונטנית; למערכת הפוליטית שבתוכה הן פועלות ולאילוצים ולפיתויים הכלכליים שבסביבתן, יש השפעה מכרעת בבחירת צורת המגורים. בתקופת הברזל א'2, עוברת העדיפות מהתיישבות המוכתבת על-ידי טריטוריות בעלת פוטנציאל-מרעה, להתיישבות המושפעת מנתיבי-סחר. בתקופה הביזנטית, למערכות הממלכתיות ישנה שליטה טריטוריאלית מוחלטת במחוזות המזרע ובמחוזות המדבר כאחד, תוך הפקת המיטב משתי המערכות הסוציו-אקונומיות במקביל.

 

הערות

 

1 . הגישה המרחבית לתופעות המוצגות ברשימה זו גובשה בסידרת דיונים עם רם גופנא, במסגרת נסיונות להתוויית הגבול בין המזרע לישימון בחבל הבשור מהתקופות הפרוטוהיסטוריות ועד לתקופת הברונזה המאוחרת (וראו, למשל, Gophna & Gazit, 2006: 38).

2. קו במפה המחבר נקודות בעלות כמות גשם שווה.

(2א)  "מפת-סקר" מכוּנה שטח ריבועי של 10×10 קילומטרים (100 ק"מ רבועים) שבו מתבצע סקר ארכיאולוגי רגלי בסריקה מכסימלית, תוך רישום ותיעוד כל פעילות אנושית קדומה, כולל לקט של מדגם חרסים וכלי-צור; בשם זה אף מכונה הדוּחַ הסופי של הסקר, היוצא לאור כספר. החל משנת 2013, כל תוצאות הסקרים הועלו לאינטרנט.

3. לדוחות-ביניים ראו: גזית,1988; Gazit, 1999; גזית, 2002.

4. שטחם של רוב האתרים אינו חורג מ-4 דונמים.

5. לסיכום הממצא עד שנת 1995 ראו: Gazit, 1995. אתרי "מפת צאלים" פורסמו באינטרנט (אתר "סקר ארכיאולוגי של ישראל"). אתר אחד יפורסם ב"מפת מבטחים [114]", המבוצעת בניהול ג' להמן ושני אתרים התגלו לאחרונה בעקבות פיקוח ארכיאולוגי. בחודש נובמבר 2006 ניהלה פרחיה נחשוני, מטעם רשות העתיקות, חפירות באתר ברזל א2  על גדת נחל פטיש ליד מושב גילת. לדברי החופרת, האתר משתרע על כ-12 דונם, חלקו בבניית-אבן צפופה וביותר משלב אחד. מתחת לאחת הרצפות נתגלו שני כני-פולחן (מקטרים). עונת חפירות קצרה נוספת חשפה מקדש פלישתי (פ' נחשוני, בע"פ, 3.3.2007). השערת הח"מ היא כי האתר הוא גרר המקראית.
כאשר יתפרסם דו"ח חפירת "הכפר הפלישתי" על גבי תל הרור, יתברר אם אכן נמצאו בו שרידי ביצור.

6. בדיקה נוספת, שאינה במסגרת רשימה זו, תידרש לקבוע אם הגדרתו של היימן תקֵפה גם לאיזורים שמחוץ להר הנגב.

7. הישובים הללו כוללים מיתקנים, מיבני-ציבור ומערכות-מים ברמה גבוהה, המצביעה על משטר מוניציפאלי הדוק מעבר להתפתחות הספונטנית.

8. האתר נסקר בעבר על-ידי ר' גופנא, ד' גזית ור' לוין ולאחרונה פעם נוספת על-ידי א' גת במסגרת סקר "מפת פטיש [121]". בשנת 2015 נחפרו באתר ריבועים אחדים על-ידי דניאל וורגה מרשות העתיקות.

9. מספרו הסידורי ב"מפת צאלים" הוא 122+129. לא ברור אם היה שם ערבי לחורבה.

10. המחבר מודע לבעייתיות שבשיוך הקירמיקה המועטת מהמאה השביעית לספירה שנלקטה באתרי החנייה לשלהי התקופה הביזנטית או לראשית התקופה האיסלאמית, אך בהרבה מקרים – זהו גם המצב באתרים עתירי-קירמיקה כמו היישובים הגדולים.

11 רק בשלוש תקופות קיימים מקבצי-מוקדים המעידים על חבורה גדולה החונה יחדיו: בתקופה האפי-פליאוליתית, בתקופה הכלקוליתית ובתקופת הברזל א'2 (כפי שמתואר לעיל בפרק על התקופה).

12. סביר להניח שהמרכז הזה היה בתל הרור (אורן ועמיתים, 1991).

13. ציר זה מגיע מדרום-מזרח לאורך נחל שונרה העליון בנתיב עוקף-חלוצה (גזית, 2001).

14. חלוצה הוא היישוב הצפון-מערבי ביותר מתוך שבעת היישובים הגדולים מהתקופה הביזנטית בצפון הר-הנגב וגם הגדול שבהם. בחלק מהתקופה, חלוצה תיפקדה כבירת הפרובינקיה.

15. המחבר מודה לאמנון גת על הסכמתו לציין כאן את תגליתו. בחפירות המחודשות של חורבת באר שמע (יוני 2006, על-ידי רשות העתיקות, בניהול ד"ר טלי אריקסון-גיני), נחשפה גת ובה אלמנטים אדריכליים ייחודיים הזהים לגת שנחפרה על-יד חלוצה; בחפירת-הצלה ליד פארק גולדה במועצה האזורית רמת נגב בשנת 2917, חשפה ד"ר גיני גת דומה.

 

דן גזית

 

 

ספרות

אורן א' ועמיתים, 1991. שש שנות חפירה בתל הרור. קדמוניות 93-94: 2-19.

גודפרינד ג', 1990. מחקרים באיזוטופים יציבים לשחזור אקלים הנגב ברביעון המאוחר. קדמוניות 91-92: 129-130.

גופנא ר', 1961. על התפתחות צורות כלי החרס בשלהי תקופת הברזל א' בפלשת ושפלת יהודה. עבודה לתואר שני. האוניברסיטה העברית, ירושלים.

גופנא ר', 1966. ה"חצרים" בדרום פלשת בתקופת הברזל הא'. עתיקות ג': 44-51.

גזית ד', 1986. חבל הבשור. החברה להגנת הטבע, תל אביב.

גזית ד', 1984. חבל הבשור בתקופה הביזנטית, אדם וסביבה. אריאל 100 א': 172-178.

גזית ד', 1998. סקר אתרים פרהיסטוריים ליד צאלים. בתוך: רוזן ס' (עורך). הכנס השנתי של העמותה לפרהיסטוריה, תקצירי הרצאות. אוניברסיטת בן גוריון בנגב: 2.

גזית ד', 2001. הנדסת המישור. ארץ וטבע 71: 64-66.

גזית ד', 2002. אתרי החנייה בחולות חלוצה – איסטרטגיה של תפיסת שטח. בתוך: רוזן ס' (עורך). הכינוס השנתי של העמותה הישראלית לפרהיסטוריה, תקצירי הרצאות. אוניברסיטת בן גוריון בנגב: 12.

דן י', 1982. ארץ-ישראל במאות החמישית והשישית. המינהל הביזאנטי בארץ-ישראל. בתוך: ברס ועמיתים (עורכים). ארץ-ישראל, מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, א'. ירושלים: 265-299; 387-418.

היימן מ', 1993. דגמי יישוב קדומים בהר הנגב – ניתוח ממצאי סקר החירום בנגב 1979-1989. חיבור לשם קבלת תואר "ד"ר לפילוסופיה". האוניברסיטה העברית, ירושלים.

גיחון מ', 1975. אתרי הלימס בנגב. ארץ ישראל י"ב: 149-166.

כהן ר', 1979. המצודות הישראליות בהר הנגב. קדמוניות 46-47: 38-50.

כהן ר', 1991. הדרכים העתיקות מפטרה לעזה לאור התגליות החדשות. בתוך: אוריון ע' ועיני י' (עורכים). דרכי הבשמים. מדרשת שדה בוקר והחברה להגנת הטבע: 28-77.

מאירסון פ', 1987. פלסטינה השלישית – צליינים ועיור. קתדרה 45: 19-40.

מזור ג', 1981. גתות בנגב. קדמוניות 53-54: 51-60.

משל ז', 1977. הנגב בתקופה הפרסית. קתדרה 4: 43-50.

פינקלשטיין י', 1985. 'מצודות' הר הנגב בתקופת הברזל – אתרי התנחלות של נוודי המדבר. ארץ-ישראל 18: 366-379.

רובין ר', 1990. הנגב כארץ נושבת, עיור והתיישבות במדבר בתקופה הביזנטית. ירושלים.

רוזן ס' א', 1998. הארכיאולוגיה של נוודות רועים, היבטים מהממצא הארכיאולוגי. בתוך: אחיטוב ש' (עורך): מחקרים בארכיאולוגיה של נוודים בנגב ובסיני. באר שבע: 27-41.

רוזנן נ', 1953. כיוונן של חולות הסייף וכיוון הרוח בסיני ובנגב. ארץ ישראל ב': 78-81.

שחר א' ועמיתים, 1995. אטלס ישראל החדש. המרכז למיפוי ישראל והאוניברסיטה העברית.

Arnon I. 1979. Agricultural Planning and Implementation in the B`sor Region. In:

Golany G. (ed): Arid Zone Settlement Planning, the Israeli Experience. Pergamon Press: 317.

Avi-Yonah M. 1979. The Holy Land, a Historical Geography. Michigan.                    .

Finkelstein I. 1988. Arabian Trade and Socio-Political Conditions in the Negev in the Twelfth-Eleventh Centuries B.C.E. JNES 47: 241-252.

Finkelstein I. And Perevolotsky A. 1990. Processes of Sedentarization and                   Numadization in the History of Sinai and the Negev. BASOR 279: 67-88.

Gazit D. 1995. The Besor Region in the Iron Age I according to Analysis of the           Pottery from Stratum VIII at Tel Sera`. M.A. Thesis. Tel Aviv University.

Gazit D. 1996. Map of Urim (125). Archaeological Survey of Israel, I.A.A.,                 Jerusalem.

Gazit D. 1999. Map of Ze`elim, Survey. Excavations and Surveys in Israel, 110: 99*.

Gazit D. 2000. Sedentary Processes in the Besor Region at the Age of the Sultan         Abdelhamid II. In: Gradus Y., Meital Y. and Ze`evi D. (eds.): Ottoman

Beer Sheva Centnary, Book of Abstracts. B.G. University, Beer Sheva: 12.

Gazit D. 2003. The Halutza Sands Getting their Drift. Eretz Magazine 86: 16-17.

Gazit D. and Lender Y. 1993. The Church of St. Stephen at Horvat Be`er-shem`a. In: Tsafrir Y.(ed.). Ancient Churches Revealed. Jerusalem: 273-276.

Gophna, R. and Gazit, D. 2006. The Southern Frontier of Canaan during the Early Bronze Age III: Some Neglected Evidence. In: Maeir, A. M. and de Miroschedji,

P. (ed.s). "I Will Speak the Riddles of Ancient Times": Archaeological and Historical Studies in Honor of Amihai Mazar on the Occasion of His Sixtieth Birthday. Winona Lake: 33-38.

Horowitz, A. 1978. Human Setllement Pattern in Israel. Expedition 20\4: 55-58.  Tubb, J. N. 1986. The Pottery from a Byzantine Well near Tell Fara. PEQ 118: 51-60.

 

המאמר פורסם בתרגום לאנגלית בקובץ :

                  Culture and History of the Ancient Near East, Volume 31: 75-86. Brill – Leiden 2008.

השארת תגובה