יבקע צורים במדבר (תהלים עח: 15)

יבקע צורים במדבר (תהלים עח: 15)

(וגם בכלי-צור אנו לא קוטלי-קנים)

לא אשכח את הצינה המקפיאה באותו שחר של פברואר  1982, היום הראשון בחפירת אתר בן האלף החמישי לפנה"ס ("כלקולית בשורי") בגדתו הימנית של נחל בשור, כ-2 ק"מ מדרום-מזרח לתל שרוחן. סימנתי עם מנהל החפירה, רם גופנא, מספר ריבועים והאצנו בארבעת המתנדבים הרועדים מקור, סטודנטים לארכיאולוגיה, להתנער ולהתחמם בעבודה. לאחר כשעה הזדקף אחד מהם, שלמה פיפאנו, ומלמל: "מצאתי את מה שבדרך כלל מוצאים בשעה  ה א ח ר ו נ ה  של החפירה. אפשר ללכת הביתה". הוא צדק: לרגליו היה מוטל כלי הצור הגדול ביותר שנתגלה אי-פעם !

הצור הוא מינרל שנוצר במעמקי הים ומצוי בצורת שכבות ("דרגשים") או גושים ("תרכיזים") בתוך סלעי גיר וקירטון (גיר רך). במיבנהו, הצור הוא סיליקה (תחמוצת הצורן) בתצורה גבישית למחצה ומידת הקושי שלו בסולם מוהט (קשיות החריצה) הוא 7, כאשר טַלְק הוא 1 ויהלום – 10; מכל מקום – הצור יותר קשה מכל פלדה שהיא. זמינותו בטבע מחד גיסא וקושיו ושבריריותו מאידך גיסא, נוצלו מאז ומקדם על ידי האדם ליצירת כלי חיתוך, גידוע, קציר, דקירה, קידוח, גילוף ושיוף – אפילו לאחר גילוי המתכות ('וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', יהושע ה'). כלי הצור היו, מטבע הדברים, שבירים מאד ולכן בעלי המלאכה יצרו ה ר ב ה פריטים. מגוון הכלים והטכנולוגיות שהתפתחו במהלך הדורות יצרו "ארגזי-כלים" של צור בָּרֵי-תיארוך. מעת לעת צצו "גילדות" של אמני צור מובהקים שהתמחו והגיעו לשיאים ביצירת חפצי אמנות מפעימים, בעיקר במצרים העתיקה ובמרכז אמריקה.

אולי זהו המקום להזים את המיתוס של "הצתת אש באמצעות שתי אבני-צור": ההקשה אכן יוצרת ניצוצות (וגם ריח של דליקה) אך הטמפרטורה שלהם נמוכה ואינה מגיעה לסף הבעירה בסיוע החמצן שבאוויר; לעומת זאת, הקשת פלדה בצור מציתה חמרים דליקים וכ-400 שנה כך פעל מנגנון הרובה. האדם הקדמון, גבירותי ורבותי, הצית אש בשפשוף מקלות יבשים זה בזה ולא בצור!

אורכו של כלי הצור שנתגלה בחפירתנו הוא 76 ס"מ וצורתו כעין יתד בעלת חתך שווה-צלעות, קָצֵהָּ האחד חד והשני שטוח; מידת כל צלע בחלקו הרחב של הכלי הוא 6 ס"מ ומשקלו כ-3 ק"ג. כלי צור רגיל מיוצר, בדרך כלל, בעזרת הקשות אחדות במקבת על רסיס שהותז באבחה אחת מגוש צור; יצירת האמנות שלנו נושאת על פניהּ צלקות של אלף הקשות לפחות! האמן שלהּ היה כנראה מקומי (לפי שברי כלים דומים נוספים שנלקטו בסביבה ולפי השפות החדות של הכלי שלא נפגעו מטלטולי דרכים ונותרו חדות כתער כביום ייצורן) אך נאלץ לנוד ולתור רבות עד שמצא גוש צור גדול דיו ואחיד במרקמו כדי לחצוב ממנו את הענק הזה. כלים כאלה, אך בזעיר-אנפין (3-5 ס"מ), מוגדרים כמקדחים או כמרצעים; תפקודו של הנפיל המדובר עדיין אינו מחוּוָר לנו.

אמר פעם ארכיאולוג ידוע: 'כל ארכיאולוג מחפש כל חייו מִמְצא מיוחד ויוצא-דופן ואחר-כך הוא מתלונן שאין לו השוואות…'

 

דן גזית

 

פורסם לראשונה ב"ככה זה , גליון-17"

 

 

public domain Via Wikimedia
כלי צור

תגובה אחת

  1. שלמה פיפאנו -נווה הגב

    יפה התאור שלך דן גזית.
    זוכר את אותו יום חורף קר ואת הסטודנטיות שדגרו בריבוע הסמוך..
    לאחר בדיקה ראשונית וכשהתברר שהקרקע נקייה ממצאים-
    גם מתוך דבקות במטרה וגם כדי להתחמם בקשתי מרם גופנא אישור לחפור בתוך הלס הרך עם את חפירה בשיטה שבה אתה מעיף את החומר לערמה מרכזית ואם יש שם חרס או אבן הוא יתגלגל במדרון ויראה…רם עמד מחוץ לריבוע ועשה אינספקציה…
    תוך כדי החפירה שמעתי צליל מתכתי האת נתקלה באבן…
    התכופפתי ועם היד פיניתי את החול לעיני נתגלתה צלעו של כלי צור גדול
    ומעובד היטב.."קרואופוט פיין" פלטתי מפי…שמה של חוקרת בריטית שמצאה בשנות השלושים כלי צור גדולים דמויי עלה באזור צאלים…המשכתי לעבוד בזהירות עם פטישון והיד והכלי לא נגמר …משהו אדיר.
    הכלי מקדח בעל חתך משולש קרוב לוודאי ששמש לקדיחת בורות בלס- באמצעות ידית עץ שחוברה לראשו-לצורך הכנסת היתדות של סוכות הרועים הכלקוליתים שחיו המרחבי הנגב.

השארת תגובה