(וגם קצת על ארכיאולוגיה, חוק ופתרונות אפשריים)
בשנים שכיהנתי כארכיאולוג מחוז מערב הנגב מטעם רשות העתיקות, ניהלתי דיאלוגים רבים עם מלקטי-עתיקות. מול טיעוּנַי כמייצג את החוק (“מה שעשית מוגדר כ’סקר’ ולכך דרוש רשיון; ‘עתיקות’ הן כל מה שעשוי בידי אדם לפני שנת 1700 והן רכוש המדינה”) ואת המדע (“ברגע שהזזת והרמת את החפץ – ניתקת אותו מהקונטקסט שלו וגרעת מערכו הארכיאולוגי”) – הועלו טיעוני-נגד במתכונת קבועה למדי (“אם משה דיין לקח, גם אני יכול; אם אני לא אקח, מישהו אחר יקח וימכור; אני אחראי, יש לי אוסף ובעצם אני מציל את הפריט; זה לאוסף של הקיבוץ; מצאתי את המטבע בגדודית של תפוחי האדמה”).
בחבל הבשור התחתי מצויים אלפי אתרים עתיקים וכמעט כולם “מוכרזים” (הווי אומר, רשומים כדת וכדין כנכסי המדינה, כולל המקרקעין). שטחי חלק ניכר מהאתרים מעובדים על-ידי חקלאים (שקבלו את הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל!), נטועים בידי קק”ל או תפוסים על-ידי צה”ל, לכאורה בניגוד לחוק העתיקות: ציינתי “לכאורה”, כי ברור שקיימים ניגודי-אינטרסים בין הגופים האלה לבין רשות העתיקות וקשה לה, בתנאים כאלה, לכפות את החוק, בעיקר על חקלאים המלקטים עתיקות משטחיהם ומאתָרים סמוכים.
רשות העתיקות נלחמת בגנבי עתיקות (למשל,מפעילי מגלי-מתכות באתרים) ובשודדי עתיקות (למשל, שודדי קברים), אך משתדלת “להלבין” אוספים פרטיים – על-ידי רישום, מעקב, הכנת העתקים לתצוגה והענקת הטבות שונות – גם כדי שלא “ירדו למחתרת” ובסופו של דבר יעברו לסוחרי-עתיקות; שיתוף הפעולה מועיל לשני הצדדים. לנגד עיני עומד תדיר מקרה מצעֵר של אוסף פרטי “מוּכָּר”, שופע פריטים מעניינים וחשובים, שבעליו נפטר ורק אז התברר כי רישום הפריטים היה לקוי; עשרות ארגזי ממצאים הושלכו לאשפה בשל כך.
שיטה נוספת לטפל באוספים הפרטיים היא הכנת תצוגת-קבע או הקמת מוזיאון מקומי בישוב, בשיתוף רשות העתיקות. התואר “מקומי” מציין כי העתיקות במוזיאון נלקטו, בדרך כלל, בשכנות לישוב והממצא המוצג מייצג את הארכיאולוגיה של סביבתו. תצוגות צנועות כאלה קיימות בנירים ובאורים. המוזיאון המקומי הראשון באזור לעתיקות הסביבה הוקם בכיסופים (על-שם עמי שאול) לפני למעלה מחצי-יובל שנים. זמן רב הוא לא היה פעיל אך לאחרונה הוא נפתח מחדש לחוקרים ולמבקרים..
בשנת 1995 נחנכו שני מוזיאונים מודרניים לארכיאולוגיה באזורנו: ברעים – המציג, בין השאר, את הממצאים הרבים מתל גמה, ובבארי – הכולל גם “גן ארכיאולוגי” שהוקם מפריטים גדולים (חלקי עמודי-אבן וכדומה). בשלושת המוזיאונים האלה, המעניקים תובנה ארכיאולוגית של סביבתם, מומלץ לבקר (בתיאום מראש; הכניסה ללא תשלום). בשנת 2010 החל בניר עוז, בייעוצי, תהליך מבוקר של ריכוז עתיקותיהּ של חורבת מעון (האתר שהקיבוץ נושק לו) המצויות בידי אספנים פרטיים בו לגן-עתיקות מרכזי משולט שנחנך בשנת 2016.
דן גזית
פורסם לאשונה ב”ככה זה , גיליון-28″