חֲבָלִים  נָפְלוּ  לִ י – – – (תה' טז: 6)

חֲבָלִים נָפְלוּ לִ י – – – (תה' טז: 6)

(מטעי האגבות ומפעל חוטי הסיסָל בגילת)

צמח האֲגָבָה (מיוונית: "אציל"), שיח-נוי טרופי ממוצא מקסיקני, הגיע לאגן הים התיכון ולאפריקה במאה ה-16 (כמו הצבר, התירס וירקות ממשפחת הסוֹלָנִיִּים) ונשתל בעיקר בבתי-עלמין מוסלמיים; האגבה מצמיחה, בדוּרים חד-מרכזיים, עלים בשרניים דמויי-חרב היכולים להגיע באורכם לקומת-אדם. בבגרותו של השיח, לאחר 6 עד 15 שנים, עולה במרכזו עמוד-תפרחת תמיר ועליו נובטים  כאלפיים זרעים, מצמיחים שורשים ועלים ולבסוף נושרים ונתקעים בקרקע במטרה להִקָּלֵט. לאחר מחזור חיים זה – מתנוון צמח האם. מִמּוֹהַל השיחים הופק משקה חריף ועד היום מייצרים טקילה מלִבַּת השיח.

בשנות ה-30 של המאה העשרים החלו בעולם לְיַצֵּר מעֲלֵי אחד ממיני האגבה (אגבת הסיסָל = הסיבית) סיבים לתעשיית חוטים, חבלים ויריעות גסות. מאז, אסרו ארגוני מטַפְּחי האגבות במדינות המגדלות אותן ליַצֵּא שתילים מחשש לתחרות.

עם הקמת שלושת המִצְפִּים בנגב  ב-1943, החלה בהם הקרן הקיימת בניסויים בגידול אגבת הסיסל; מקור השתילים היה בתחנת הנסיונות ביריחו ובמשתלות עין חרוד וכַבָּארָה (לרגלי רמת הנדיב). בשנת 1947 עלו יפה הנסיונות להפקת סיבים ובתום מלחמת העצמאות הוחלט לנטוע אגבות בקנה-מידה תעשייתי כדי לפתֵּח מקורות-תעסוקה במטעים ובמפעל הסיבים; השטח שנבחר לכך היה איזור גילת.

בשנת 1951 הובאו מקֶנְיָה ארבעים אלף שתילי אגבות (לאחר שניתנה הבטחה כי ישמשו כגדרות-בטחון לאורך הגבולות – ואכן חלק מהם ניטע לאורך גבול מצרים) וניטעו בגילת; בנירים נוסה גידול אגבות ללא השקייה. לאחר שנה – הוברחו (במסווה של "רהיטי עולים") עוד כחצי מִיליון שתילים מברזיל: הנטיעה  נפרשׂה על-פני כעשר שנים ובסופו של התהליך היו נטועים ליד גילת כ-13,500 דונם! (ועוד חלקה קטנה ליד ערד). בגילת נעשה גם נסיון לגידולי-ביניים בין טורי האגבות (ירקות, תבואה).

כעבור שנים אחדות נחתם חוזה להקמת מפעל סיבים עם שלושה יהודים ממקסיקו, נוסדה חברת ifco (20% מהמניות – בבעלות קק"ל), נקנו מכונות מגרמניה והמפעל החל לפעול, סמוך לצומת גילת, ביום 19.3.61. לאחר כשנתיים, עקב סכסוכים, התפרקה הבעלות המשותפת והמפעל כולו, על 102 מועסקיו, הועבר לידי קק"ל – התעשיה היחידה שהיא הִפְעילה אי-פעם.

אבל – "העסק לא עבד": קיטום העלים בוצע ידנית למרות שהיה קיים בעולם ציוד מכָני מתאים, ההכנסות ממכירת הסיבים לא כיסו את ההוצאות, נוצרו אי-הבנות בהקצאת מי-השקיה למטעים הנרחבים (כמיליון וחצי מטרים מעוקבים בשנה), לא נמצא פתרון לשפכי המפעל והמכה הסופית נחתה בשנת 1964 כאשר הוחל ביבוא חבלים מחומרים סינטטיים שכבשו את שוּקֵי העולם. גם נסיונות להפקת מוצרי-לוואי מהפסולת הנותרת לאחר הפרדת הסיבים – כ-97% (!) ממשקל העלים – לא צלחו: תאית לנייר, שעווה, מזון לעופות, חומרי-גלם לסטרואידים ולתמרוקים, קומפוסט, "לִיפוֹת" להברשה ומוטות לגידור מעמודי התפרחת; חסידוּת בַּאבּוֹב (המקושרת לחסידות צאנז) תכננה לייצר מפסולת העלים מזרונים "ללא חשש שעטנז, כשר למהדרין מן המהדרין, עשוי בארץ ישראל", אך לא הסתייע הדבר…

Public Domain Via Wikimedia
שרידי נטיעות אגבה

ביום 29.3.1966 הוכרז כי המטעים נעזבים והמפעל נסגר; המכונות להפקת הסיבים עדיין נשמרות בסככה בשולי איזור משתלות הקק"ל בגילת(*). שרידי מטע אגבות נִצְפֶּה מכביש 25, בין מחנה משמר הנגב למאגר תפרח, חלקות אחדות נותרו בעורף משתלת קק"ל בגילת (מצפון לנחל שמריה), שיחי-אגבות בודדים בולטים לאורך כביש הגבול בין כרם שלום לניצנה, חלקה יפה קיימת מערבית לבארי, שיחים בודדים נותרו ליד מצפה גבולות ועד לא מזמן נראו גם שרידי נסיון לגידול אגבות-בַּעַל בין מבטחים לכרם שלום.

אמר חיים גבתי (שר החקלאות דאז): "אמנם יוסף וייץ [קרי: הקק"ל] השקיע הרבה כסף בנושא, אבל מה לעשות? כשבונים מדינה יש הפסדים וכאן מדובר בעוד הפסד אחד".

 

דן גזית

 

– ברשימה נעזרתי גם  במחקרו של צבי פלג מסוסיא; תודותי לו ולטלילה ליבשיץ מקק"ל.

(*) מתבקש הצורך להצילן ולהציגן לציבור בלווית הסיפור החלוצי המעניין.

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון 66"

 

השארת תגובה