… ותוֹדָה לַפָּקִיד !

… ותוֹדָה לַפָּקִיד !

(מסתבר שלביורוקרטיה יש גם צדדים חיוביים)

יש להניח כי בשארית ימיו הצטער הנרי פורד, "אבי המכונית העממית", על כי המלחמה העולמית הראשונה פרצה – לטעמו – עשר שנים מוקדם מדי: בעשור השני של המאה ה-20, עדיין לא פותחו טכנולוגיות לייצור המוני של רכב כבד בעל מנועֵי בעירה פנימית. שינוע הכוחות והתמיכה הלוגיסטית התבססו על מסילות הברזל (שמזה כשלושה דורות שימשו באמונה) וכוח המחץ ההתקפי היה חיל הפרשים. כל אתרי-הקרבות בשנים 1918-1914 (המלחמה העולמית הראשונה) רוּשתוּ במערכות רכבות ברמות שונות (כולל בארץ-ישראל – רשת יותר צפופה מאשר בימינו!). אכן, פורד ועמיתיו החמיצו נתח נאה מהכנסותיהם הצפויות, ובמקומם זכו יצרני הקטרים והנייד (-קרונות וכדומה) מארצות אירופה…

לאחר פתיחת תעלת סואץ (1869)  ותפיסת מצרים על-ידי בריטניה (1882), האימפריה העות'מאנית קראה היטב (בעזרת יועציהּ הגרמנים) את המפה הגיאופוליטית ואת האיומים מדרום וכבר בסוף קיץ 1915 חוּברה באר שבע, הבסיס הצבאי התורכי העיקרי בארץ, עם הרכבת החיג'אזית – דרך צומת שורק, לוד, תול כרם, ג'נין (וביניהם מנהרה שאורכה כ-200 מטרים!) ומג'נין לעפולה ול"רכבת העמק" (שבשנת 2005 צוּינה שנת ה-100 להקמתה). הקו נסלל לאורך מזרחהּ של השפלה, הרחק מחוף הים שנשלט על-ידי תותחיו של הצי הבריטי; בחודש מאי 1916 הגיעה המסילה לניצנה ולבארותיים ובקיץ נשלמה הקמת הסוללה עד קסיימה.

במקביל להתקדמות המסילות העות'מאניות בלב הנגב לדרום-מערב, עלו קווי הרכבת הבריטיים לצפון-מזרח, יחד עם צבאם ממצרים, לאורך החוף; בסוף 1916 היו שני ראשי הפסים, התורכי והבריטי, מרוחקים כ-100 ק"מ בלבד זה מזה! בין אפריל לנובמבר 1917 הפך חבל הבשור לשדה-קרב ואת מרחביו צלחו מערכות מגוּוָנות של מסילות-ברזל: בצד התורכי עברה המסילה הראשית (ברוחב 105 ס"מ) שכללה שלוחות אחדות וקווי-שדה טקטיים (בין תל שרע לעימארה); בצד הבריטי הוקמה מסילה תיקנית (143.5 ס"מ) מרפיח מזרחה (שלאחר הנצחון נקשרה לרשת התורכית ליד שדה תימן, תוך הוספת פס שלישי לצורך שימוש בו-זמני בנייד שנלקח שלל…) וכן שני קווי-שדה, מערבית לרעים (75 ס"מ) ודרומית לאורים (60 ס"מ). אכן, סימפוניה של צפירות קטרים נשמעה אז באיזורנו!

שרידיהן של רוב הסוללות והחפירים עדיין ניכרים היטב ברחבי החבל, על אף כל העיבודים, עבודות העפר ושאר העינויים שעברו עליהם בתשעים השנה האחרונות. לאחרונה אף שוחזר (על-ידי רשות הטבע והגנים) חלק מן הגשר על נחל בשור של קו הרכבת רפיח-באר שבע.

By Danny Gershoni Via Wikimedia | CC BY-SA 4.0
גשר הרכבת ליד אופקים. מבט מאתר ההנצחה של סיירת שקד בגדה המזרחית

 

לכל הדעות – השריד המרשים ביותר בקו זה הוא גשר ברזל שאורכו כ-130 מ', על נחל אופקים (נ"צ 1167-0768), שנותר בשלמותו; ביום 22.2.1953 (!) שלח מנהל אגף הכספים במשרד התחבורה מכתב לסמנכ"ל הרכבת: נודע לו על הגשר הגלמוד ויש לפעול לפירוקו ולמכירת חלקיו. למרבה המזל, הסמנכ"ל ציין על המכתב בכתב-ידו "זה לא שלנו בכלל!" – וכך ניצל הגשר המרשים ממלתעות קבלני המתכת (עד כה). אני מכנה אותו "הגשר המרחף" וצריך לראות כדי להבין…

זהו גשר מודולרי שלם הבנוי מצלעות שוות המחוברות ביניהן וזו לזו במסמרות ("ניטים") בלבד; כולו נשען, בתיווך גלילי ברזל בלבד, על גבי סידרת עמודי-בטון מצופים בלוחות ברזל-יציקה.

דן גזית

 

*) ושלמי-תודה לארכיאולוג אמנון גת מרעים, הבקי ברזי המלחמה העולמית הראשונה באזורנו.

 

פורסם לראשונה ב"ככה זה, גיליון-23"

 

השארת תגובה