וכך הכל התחיל

וכך הכל התחיל

(על גילוי ה"חֲצֵרִים" בחבל הבשור התחתי)

בילדותי המאושרת גרתי בחדרה; אבי היה מהנדס-מודד ובערבים, כששב מעבודתו, היה מרוקן את הכיסים מחרסים, כלי-צור ולעיתים גם מטבעות עתיקים שאסף בשטחים שמדד. לאבא היה שותף "יֶקֶה", עמנואל רֶר, שרעייתו מרים נהגה ללכת עם חברתהּ כל שבת לחורבות קיסריה כדי ללקט עתיקות ובביתהּ הקימה מעין מוזיאון-זוטא; שעות הייתי בוהה בחפצים הקדומים שעל מדפי הזכוכית.

בראשית 1958 הגעתי לגבולות והתחלתי לעבוד בשדות. האילוף מילדות הוכיח את עצמו ותוך כדי "העברת קווים" החלו להצטבר העתיקות בקופסת-פח עגולה (של עוגיות) ובהמשך בארגז מתחת למיטה (ואז עדיין לא ידעתי שפעילות כזו מכוּנה "סקר ארכיאולוגי", שֶׁבְּשִׂיאָהּ רשמתי למעלה מאֶלֶף אתרי עתיקות באזור ב"ילקוט הפרסומים" הממשלתי). חברים בעלי ארגזים-מתחת-למיטה מקיבוץ אורים, יוסי גולוביצקי-גינת ויוסף-ג'ו יחזקאל, "הסגירו" אותי לרם גופנא, מפקח העתיקות בצפון הנגב (ומאז אנחנו בקשר הדוק עד היום). ניסיתי לחפש חומר מקצועי כתוב על הסביבה אך כל נסיונותי עלו בתוהו והבנתי ש"אם אין אני לי, מי לי".

בחורף של שנת 1959 סיפר לי רועה הבָּקָר (כן, גם זה היה לנו…), עמי ברנשטיין, על חורבה עתיקה שנתקל בהּ כ-3 ק"מ מצפון-מזרח לקיבוץ. מצאתי שם מקבץ של שרידי 4 מבנים (שנהרסו עקב חריש עמוק), גושי פסיפס צבעוני ורעפי-חרס. כתבתי גלויה לגופנא והוא הגיע לפנות ערב באוטובוס היומי (היחיד); הצבתי אותו על יצול-טרקטור ומיהרנו לאתר. הוא גחן, הרים חרס ועוד אחד, הזדקף והכריז לאור השקיעה בהתרגשות: "עזוב מהביזנטי, יש כאן קרמיקה 'ישראלית' קדומה!". התקדמנו כמה עשרות מטרים מזרחה מהחורבה ורגלינו ניצבו באתר בן המחצית השנייה של המאה ה-11 לפני הספירה – תקופת השופטים-שאול לפי הכרונולוגיה המקראית.

שני החרסים הללו הביאו, באותו בין-ערביים חורפי, לגילוי מערך ישובי-פרזות מתקופה שלא היתה ידועה קודם לכן בחבל הבשור התחתי. עד-כה נסקרו כאן 33 ישובים כאלה בגדות הנחלים, במישורים ובצפון חולות חלוצה. באחדים מהאתרים האלה ערכנו, גופנא ואני, בדיקות זעירות  (חפירת מטר מרובע, למשל) כדי לברר כמה בעיות; פרחיה נחשוני חפרה אתר בנחל פטיש ("ככה זה" 12), אוניברסיטת בן גוריון חפרה צפונית לאורים ואני חפרתי אתר קטן (בעזרת תלמידי בי"ס הבשור וילדי גבולות) מזרחית לתל שרוחן.

בפרסומים המדעיים הראשונים של האתרים על-ידי גופנא, הוא כִּנָּה אותם בשם המקראי "חצרים", בעקבות ההגדרה בספרי יהושע ודברי הימים המתארת את המדרג הישובי בדרום הארץ – "עיר, בנותיהּ וחצריהּ", לאמור: ישוב הקבע הנמוך במדרג; ואכן, ההתרשמות מן הסקר העלתה שהיו אלה אתרים קטנים מאוד (עד דונמים אחדים) ודַלֵּי-ממצא שכלל כמעט אך ורק חלוקי-נחל, אבני-שחיקה (מין ריחיים ראשוניים), חרסים ומעט כלי-צור (בעיקר להבי-מגל).

ציור- ארנון אבני

בעבודת הגמר שלי לתואר השני (1995) מיינתי את החצרים לקבוצות לפי שני מִשְׁתַּנִּים: כרונולוגי וארכיטקטוני. בהשוואה עם הקרמיקה – המסייעת לתיארוך – של אתרים סמוכים שנחקרו בחפירות מודרניות (תל שרע, תל באר שבע וסביבתהּ, אתרי צפון הר הנגב) למדתי כי ניתן לאבחן ארבעה שלבים עוקבים וקצרי-מועד (עד דור אחד) בתולדות ההתיישבות הזאת. ראשיתו של התהליך היה באמצע המאה ה-11 וסופו חל ברבע הראשון של המאה העשירית לפנה"ס. באשר למבנים שבהם התגוררה אוכלוסיית החצרים, הרי באלה הקרובים לנחלים – אותרה בנייה בחלוקי-נחל גדולים שמוצאם באפיק; הרחוקים יותר כנראה הסתפקו בבקתות-חומר או באוהלים. מכל מקום, להערכתי כל "חצר" הכילה לא יותר מ-20 "יחידות-דיור".

החלק המרתק בסיפור הזה הוא ההערכה ההיסטורית והחברתית של התופעה המיוחדת הזאת – "גל" קצר-מועד של התיישבות-קבע במרחב שכרגיל משמש כרי-מרעה עונתיים לאוכלוסייה נוודית למחצה. רקע אקלימי-כלכלי לכך אולי מסַפּקים מחקרים אחדים המציעים כי חלה אז עלייה בכמות המשקעים עד שאִפְשרה חקלאות-בַּעַל ים-תיכונית אפילו באזור אקלימי שוּלי.

כמובן, רב הפיתוי להסתמך על הכרונולוגיה המקראית ולייחס את החצרים ל"נחלת שבט שמעון" המוזכרת בספר יהושע, אך יש לפָנות לפני-כן שני מוקשים: האחד, של הגישה המחקרית הטוענת כי הנחלה המוזכרת השתרעה ממזרח ומצפון לבאר שבע. והשני – מדוע, דווקא בשיא התפשטותהּ של ממלכת  דוד, דֻּלָּל כמעט לחלוטין מערך החצרים בחבל הבשור התחתי?

גילוי המקדש הפלשתי בנחל פטיש מחזק את הדעה כי באזורנו התקיים אז מפגש "התנחלותי" מעניין (המזוהה במכלולים הקֵרָאמיים) בין אוכלוסיה שמקורהּ בסביבות העיר עזה ("עזה, בנותיה וחצריה"…) לבין אוכלוסיה נוודית-למחצה מקומית (אוֹטוֹכְתוֹנִית) שהתקבעה ועברה להתיישב בישובי-קבע. פרופ' ישראל פינקלשטיין טוען כי המוטיבציה לתנועת ההתנחלות הזאת קשורה בהכנסות הנאות הבאות מדרכי הסחר המדברי בואך עזה שעברו באזורנו ("ככה זה" 68). הכנסות אלה, קודם לכן עברו לידי האימפריה המצרית ששלטה כאן עד סוף המאה ה-12 אך מאז הפך האזור לשטח-הפקר מבחינה פוליטית והשליטה על דרכי הסחר המדברי היתה פיתוי כלכלי אדיר. לדעת פינקלשטיין, הסיבה לחיסול החצרים במאה העשירית משתלבת יפה עם דיווחי המקרא על מאמצי המלכים שאול ודוד להשתלט על דְרוֹם כנען ופלשת, אולי כדי לספח את הכנסות דרכי הסחר המדברי לממלכתם ול"נפנף" את המתחרים.

רמז לקשר בין דרכי הסחר המדברי לבין החצרים קיים בצפון חולות חלוצה, שם ששה חצרים מצויים בקו כמעט ישר בציר דרום-מזרח – צפון-מערב, במרווחים די-קצובים של כ-3 ק"מ ביניהם. שאלה נוספת הדורשת התמודדות היא – אם החצרים היו אכן קשורים כלכלית לסחר המדברי הפורח, איך נסביר את דלותם המשוועת? נראה שרק מחקרים חדשים (הכוללים חפירות נרחבות) יעלו תובנות חדשות בנושא.

דן גזית.

 

– כל הפונה אלי אישית יוכל לקבל את טבלת האתרים ופרטים נוספים עליהם.

– תודה לפרופ' גופנא שקרא את הרשימה לפני פרסומהּ.

– וראו גם במדורי ב"ככה זה" 35 .

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון-110"

 

השארת תגובה