והיה העקוב למישור

והיה העקוב למישור

 

(השפעות הטופוגרפיה של חבל הבשור התחתי על העימות בין הבריטים והעות'מאנים במלחמה העולמית הראשונה, אפריל-אוקטובר 1917).

 

ניתוח של סיכומי קרבות, שיקולים טקטיים ופעילויות לוגיסטיות בחבל הבשור במלחמה העולמית הראשונה, כפי שמתבטאים בספרות הצבאית – לעתים מביך אותנו בחוסר סבירות או בכשל הגיוני לכאורה; אך הכרה אינטימית של הזירה מבהירה כי יש יד בדבר לתכונות הטופוגרפיות  המתעתעות  של החבל.

זירת הקרבות של חבל הבשור מתייחדת בשלושה יסודות טופוגרפיים עיקריים: מישורי ליס שטוחים רחבי-ידיים; רכס רחב ורדוד (בגובה כ-20 מ' מעל סביבתו) החוצה את המישורים לרוחבם ("רכס חצרים-אופקים", המהווה פרשת-מים מקומית בין נחל גרר לבין נחל בשור); רכס רחב ומסועף (המתנשא כ-30 מ' מעל המישור), בציר דרום-מזרח – צפון מערב, הוא "רכס נתיבות-סעד" [1] המהווה פרשת-מים מקומית בין נחל חנוּן לבין נחל גרר.

בנושאי התשתית, יש להזכיר כי לכוח העות'מאני המתגונן היו שלושה יתרונות על "חיל המשלוח המצרי" התוקף (להלן: הבריטים): א. לרשותם עמד ניסיון בן כשנתיים בהכרת השטח על יתרונותיו וחסרונותיו בעונות השנה השונות, בנקודות-תצפית ובמערכי הגנה והתקפה מותאמים לתכונותיו. ב. בשלבים המתקדמים של הקרבות, היה במפות התורכיות-גרמניות  מירווח של 10 מטרים בין קווי הגובה (לעומת 20-30 מ' במפות הבריטיות); הפירוט הרב הזה הקל על הפיקוד העות'מאני והכביד על הפיקוד הבריטי ברמות הטקטיות. ג. במהלך הקרבות הורגשה היטב העליונות של חיל האוויר הגרמני (בשרות הצבא העות'מאני) בעיקר בנושא מודיעין השדה.

להלן יוצגו שלושה מקרים, בהם השפעת הטופוגרפיה המיוחדת של חבל הבשור הכריעה  בפעילויות צבאיות שונות: שינוע מטענים, התמקמות כוחות והתקפה חזיתית.

שינוע מטענים.

Public Domain via Wikimedia
גשר הרכבת העות'מאנית לבאר שבע

עיקר המטענים שונע, על-ידי שני הצבאות, באמצעות מסילות-ברזל. שלד ההסעות נשען, בשני המקרים, על מסילה תיקנית מרכזית (שרוחבה לא היה זהה בשני הצבאות) שממנה הסתעפו "מסילות-שדה" ("מסילות-שֵרוּת") צרות. להקמת המסילות המרכזיות בוצעו עבודות-עפר אדירות להרמת סוללות ולכריית חפירים כדי למתן את שיפועי המסילה [2], אך בשני קווים של מסילות-שרות צרות בשטחי המישור, הונחו האדנים והפסים ישירות על גבי המשטחים הישרים והמפולסים טבעית: מסילת-שרות עות'מאנית  נמתחה בין ריכוז מחסנים לרגלי תל שרע (שריעה) בואך עין בשור (עין שלאלה), לאורך כ-20 ק"מ כדי להתגבר על הבוץ הטובעני בחורף 1917 ולאפשר זרימת אספקה. הקו השני נסלל באותה השיטה על-ידי הבריטים מביר גמלי (עין קמלה, 5.5 ק"מ דרומית לעין בשור) לעבר חורבת חשיף, לאורך כ-6 ק"מ כקו טקטי מקביל מדרום למסילה הראשית רפיח-כַּארם [3].

צילום: אמנון גת
דן עומד בחפיר של המסילה הסטנדרטית ממלחמת העולם הראשונה, מעט לפני תחנת גמלי שהייתה דרומית-מערבית לתל אל פארעה.

ניצול המישורים החלקים להקמת מסילות ללא עבודות-עפר גרם לחיסכון עצום בכוח-אדם ובהוצאות שהופנו למאמצים אחרים, והחיש לאין-ערוך את מהירות הפריסה וכן את מהירות הפירוק: את המסילה משריעה לשלאלה פירקו התורכים בשבוע! אכן, היה זה ניצול נדיר של תופעה טופוגרפית יוצאת-דופן, שהשפיעה ברמה הטקטית על המלחמה בחבל הבשור: שטח המאופיין בהעדר מסתור ומחסה הפך מחסרון ליתרון של חסכון באמצעים ובזמן.

Public Domain via Wikimedia
הקמת פסי רכבת על ידי הצבא הבריטי במדבר סיני

התמקמות כוחות.

חמישה ימים לפני כיבוש באר שבע, תפסו הבריטים נקודה שולטת ברכס חצרים-אופקים (נ"ג 204, מצפון-מערב לשער אופקים בבסיס חצרים), כדי למנוע מהאויב תצפית לעבר המרחבים בדרום-מערב, שם נערכו ההכנות לכיבוש. הכוחות התפרסו בלילה במדרונות הצפוניים של שלוחות צרות ורדודות המשתפלות מהנקודה השולטת לעבר ערוץ נחל אופקים, כדי לא להתגלות לאור היום לתצפיות התורכיות שבמוצבים שמצפון-מערב לבאר שבע. הפריסה הסתמכה על מפות-קרב בקנה-מידה של 1:40,000 שהתבססו על תצפיותיהם של מודדים צבאיים שנלוו לכוחות מאז ראשית המלחמה. במפות אלה, הגבהים נמדדו בשיטה טריגונומטרית, אי-הדיוקים היו רבים וההפרש בין קווי הגובה בהן היה 30 מ' (!); אי-לכך, תוואֵי-שטח בעלי הפרשי-גבהים של 15-10 מ' (כמו שהיו במערכת השלוחות שעליה התחפר הכוח) כלל לא התבטאו במפות – על אף תיקונים חוזרים שנעשו בהן בעקבות תצפיות אוויריות.

האופי הגלוני המתון של המדרון ו"השטחים המתים" שבו, לא הובחנו כלל במהלך ליל התמקמות הכוחות. כאשר האיר השחר – התבררה השגיאה הטראגית: אמנם הבריטים לא נצפו מכיוון באר שבע, אך היו גלויים לחלוטין לקציני התצפית הקדמיים של התותחים התורכיים שהוצבו ברכס כַּאוּכָּה (טֶפֶּה כמאל), כ-10 ק"מ צפונה (ליד מפעל "עוף הנגב") וגורלם נחרץ.

 

Public Domai via wikimedia
חיילים עותמניים בעמדות הגנה לייד תל שרע

התקפה חזיתית

רכס נתיבות-סעד מורכב מארבע רמות, עליהן התבסס האגף הימני של קו ההגנה העות'מאני ובשוליו הדרומיים עבר הציר האיסטרטגי עזה-באר שבע [4]. הרמות בנויות מרצף התגבהויות דמויות סהרון, כאשר המיפתחים שבין זרועות הסהרונים פונים לדרום-מערב, לדרום ולדרום-מזרח. פני השטח של זרועות הסהרונים היו גלוניים, בהפרשי גובה של כשנים-שלושה מטרים. הביצורים העות'מאניים נבנו במעלה זרועות הסהרונים כשקווי העמדות נסמכים אל קפלי המדרונות. המיפתחים, הנחותים מבחינה טקטית, תוכננו כ"שטחי-הריגה" וטוּוְחוּ מבעוד-מועד על-ידי מקלעים ותותחי-שדה קלים בכינון-ישיר ("אש אנפילדית" =  לוחכנית). המוצבים היו מגוּבּים ביניהם בחיפוי הדדי של ארטילריה ומקלעים, והיו מטוּוחים על-ידי שכניהם למקרה של נפילה ("אש על מוצבינו").

ביום 19.4.17 פתח הצבא הבריטי באופנסיבה כללית צפונה לאורך כל קו החזית, בין דיר אל-בלח לתל גמה. על אגפו הימני הוטל לפרוץ לעבר רכס נתיבות-סעד ולנתק את הדרך האיסטרטגית שבין עזה לבאר שבע. באותו היום שררה עננות נמוכה שלא איפשרה למטוסים הבריטיים לבצע תצפיות בשדה הקרב ולכוחות המסתערים לא נותר אלא להסתמך על תצפיות מקומיות תוך כדי ההתקדמות.

By Named Faces from the Past via flicker | CC BY-SA 2.0
פרשים בריטיים

הכשלים עקב הטופוגרפיה המתעתעת החלו כבר בראשיתה של ההתקדמות: בגלל "השטחים המתים" הבלתי-צפויים של קפלי המדרונות, הַעֲרָכות הטווחים היו שגויות והחי"ר הרכוב ירד מהסוסים מוקדם מדי, וכשהגיע לקרב-מגע עם האויב כבר היה תשוש. לכיבוש רכס נתיבות-סעד הוקצו שש חטיבות (שכללו חי"ר, פרשים, תותחנים ושני טנקים) ולפי תרגולת הקרב – כל חטיבה היתה אמורה להסתער בחזית של שני גדודים קדימה וגדוד מאחור, לעתודה ולחיפוי. כשהכוחות המתקדמים נקלעו לאש הצולבת במיפתחי הסהרונים – הם שאפו ימינה ושמאלה, אל מעלה הזרועות של הסהרונים, שהיו צרים מדי לתמרוּן של יחידות גדולות. התוצאה היתה, שבמקום קרב-מגע מתוכנן לעשרה גדודים – בפועל התנהל הקרב, לרוחבו של כל הרכס, על-ידי שש פלוגות בלבד! בנוסף לכך, המבנה הגלוני הבלתי-צפוי של המדרונות גרם מידי-פעם לחשיפת-יתר של הטורים המסתערים ואילצם לחפש מסתור בתוך הצמחיה הטבעית הנמוכה (בעיקר פרחי פרג…), שם בלטו עוד יותר.

מלבד הנזקים הישירים שגרמה הטופוגרפיה למתקפה, ריבוי הנפגעים בקרב הבריטים גרם לתגובת-שרשרת שדרדרה עוד יותר את מצבם: כמעט כל הרצים שנשלחו על-ידי המפקדים בשדה, אחורנית אל מערכת הפיקוד של המבצע – נפגעו בדרכם ולא הגיעו ליעדם; המודיעין הפיקודי לא היה מעודכן בתמונת הקרב ופקודותיו, אם אכן הצליחו להגיע לכוחות המסתערים, הוסיפו בלבול, מבוכה ואבידות. בסופו של יום, ספגו הבריטים כ-6500 אבידות ונסוגו (לעומת כ-2000 אצל התורכים).

 

אחרית דבר.

הטופוגרפיה המטעה של חבל הבשור הפילה חללים רבים במלחמה העולמית הראשונה ובעטייה נכשל הניסיון לפרוץ את קווי התורכים וכך התארכה המלחמה בצפון הנגב בחודשים אחדים. הטופוגרפיה הזאת עדיין ממשיכה להכות גם כיום: לכבישים החוצים את החבל לאורכו ולרוחבו, נקלעים לעתים קרובות נהגים שלא מודעים ל"שטחים מתים" לפניהם, בהפרשי-גובה זעירים. קפלי השטח האלה גורמים להעלמות פתאומית של הרכב שנצפה ממול ממרחק, והופעתו הפתאומית לא פחות – ממש ממול. בלילה נוספות גם תופעות של סינוּור פתאומי – מאותן הסיבות; וכך הופך כביש ישר ופתוח לכאורה – לכביש קטלני, עקב טופוגרפיה ייחודית. הכביש המסוכן ביותר בקטגוריה הזאת הוא כביש האורך 232 החוצה בדרכו את איזור קרבות ה-19 באפריל שתוארו לעיל; קטע קטלני נוסף קיים בכביש 241 (כביש מרחבים = "כביש הרעב"), בין צומת אורים לצומת אופקים.

דן גזית    

 

  1. "רכס נתיבות-סעד" הינו שלוחה לדרום-מזרח של רכס הכורכר השלישי (בספירה ממערב), הנמשך לאורך רוב מישור החוף במקביל לקו חוף הים.
  2. בהקמת המסילה העות'מאנית הושקעה עבודת פילוס רבה יותר מזו של המסילה הבריטית מכיוון שתוכננה לקטרים חלשים יחסית לקטרים הבריטיים.
  3. יש הטוענים כי מסילת-שרות עות'מאנית נוספת קישרה בין תל שרע לתל הרור.

4, כינויי הקוד הבריטיים לארבע הרמות, ממזרח למערב, היו: Sausage Ridge, Atawineh, Sihan, Beer Trenches.  – כיום, בהתאם: נתיבות, יזרעם, זמרת, סעד;  לאחר הקרבות הוסב כינויה של שלוחתה הדרומית של הרמה המערבית ל-Tank Redoubt ("מעוז הטנק"), היום כ-1 ק"מ מצפון-מזרח לעלומים.

– תודה לחברי אמנון גת, עמית בן שלום ודב אשרוב שסייעו לי בעצותיהם.

 

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-89, גיליון-90"

 

 

 

 

השארת תגובה