…ואז האיראנים הגיעו

…ואז האיראנים הגיעו

(הפעילות הישובית בחבל הבשור בימי "שיבת ציון" הראשונה)

כ-200 שנה היה חבל הבשור תחת שלטון איראני. בחיי! – והנה שעור היסטוריה קצר: במאה השישית לפני הספירה כבשה איראן את עיראק (כלומר, פָּרָס כבשה את בָּבֶל, זאת שהחריבה לנו את בית המקדש הראשון) ובנתה אימפריה אדירה – מצפון אפריקה ועד דרום רוסיה ומאנטוליה ועד הודו (הפרסים אף התקדמו לעבר אירופה אך נעצרו על-ידי היוונים). איך מְתַחְזֵקים אימפריה כזאת (מבלי להתקמצן…)? ובכן, סוללים רשת מפותחת של דרכים מהירוֹת לאורכה ולרוחבה: כך מזרימים מודיעין וניתן במהירות להגיב ולשַׁנֵּעַ צבא. האימפריה חולקה לפַחֲווֹת ובכל פחווה היו פחווֹת-מישנה ("מדינות" לפי ההגדרה במגילת אסתר) שהתחלקו לפלכים. המלך הפרסי כּוֹרֶש הכריז בשנת 538 על יסוד פחוָת-מישנה בשם "יְהֻדָ" (=כך נכתב השם בארמית, הכתב החדש של השפה הבין-לאומית אז, שתפס את מקומו של כתב "דַּעַץ" העברי-פיניקי הקדום – כמובן עדיין ללא ניקוד). לפי המידע המופיע בספרֵי עזרא ונחמיה, חלק מגולי מלחמת חורבן הבית הראשון חזרו לישוביהם ("שיבת ציון") באוטונומיה של יהודה המצומקת, מכ-20 ק"מ מצפון לירושלים ועד כ-20 ק"מ מדרום לירושלים – בסך הכל כ-1500 קמ"ר. חלק מהשבים הקימו בגבול הנגב חָווֹת חקלאיות רחבות-ידיים. עד כאן שעור ההיסטוריה.

Michael Avi-Yonah (ed.), Sepher Yerushalayim (Vol. I), Jerusalem, 1956 | public domain
מטבעות פרסיים הנושאים את השם "יהד"

על "מדינת יהודה" בתקופה הפרסית אנו לומדים מאִזכורים במקרא, מכתובות בפרס ובפִניקיה וגם הרבה מחפירות האי יֵב (אלפנטינה) שבנילוס ליד אסוּאן, בדרום מצרים, שם התגלה ארכיון גדול, הכתוב בשפה הארמית, של מושבה צבאית יהודית (!) בשֵׁרוּת האימפריה ואשר שמרה על קשר הדוק עם הסֶגֶל של הפֶּחַה המושל בירושלים.

ברשימות שָׁבֵי הגולה בספרי עזרא ונחמיה, נמנים כתריסר ישובים בסביבת באר שבע שהגולים שבו אליהם, אך חבל הבשור התחתי עצמו היה מכוּנה אז "חבל הערבים". אם נסתמך על דברי ההיסטוריון היווני הרודוטוס – בן התקופה – נראה שאזורנו שימש כעין "אזור סחר-חופשי" שהתנהל לאורך דרכי הסחר המדברי וכָלַל גם רשת של מצודות עם חֵיילות-מצב מעורבים, ערביים-פרסיים-אֱדוֹמיים.

בכל התילים המבוצרים של חבל הבשור וסביבותיו אשר נחקרו בחפירה ארכיאולוגית מסודרת, נחשפו שרידים רבים מהתקופה הפרסית (וכל זה בנוסף לישובי הפרזות שחלקם, כאמור לעיל, היו אחוזות חקלאיות גדולות שהתמחו, כנראה, בגידול שעורה וכבשים). מעניין כי בסקרים שנערכו בחבל הבשור התגלו קווי-ישובים קטנים, המצויים לאורך ציר דמיוני (למשל, בקו באר שבע – רפיח); ניתן בהחלט להניח כי הם הוקמו לאורך דרכים, אם לאבטח אותן ואם לנצלן כלכלית. כמעט בכל הישובים בני התקופה ובשכבות המתאימות בתילים, נמצאו כלי-חרס שמוצאם מִיָּוָן (המתוארכים בדייקנות) המצביעים על מסחר בין-לאומי עֵר והתומכים בשיוך ההיסטורי של הממצא האחר.

חפירות פיטרי בתל גמה (1926) חשפו כתריסר אסמי-תבואה גדולים ("ככה זה" 19) ולפי חישובו, תכולתם הכוללת יכלה לכלכל חיל-מצב בן כ-70.000 איש. בקרבתם חשף החופר סדרת "ארמונות-מושל" רחבי-ידיים בני התקופה. ממצא מעניין משם הוא מטבע-כסף הכולל כתובת בארמית "יחיזקיו פחה", כלומר מטבע של מושל-פחווה בשם היהודי חזקיהו.

בשכבה הפרסית של תל שרוחן נמצאו אוסטרקונים (שברי חרסים ששימשו כמצע לכתיבה בדיו) הכתובים בארמית והעוסקים ביבולי שעורה; בבית העלמין הנרחב למרגלות התל, נחפרו קברי-אמידים (סוחרים?) בני התקופה שהכילו חפצי-מותרות עשירים: ריהוט מהודר, תכשיטים וחפצי-יבוא מרחבי האימפריה.

גם באזורים השכנים לנו נתגלו בחפירות הארכיאולוגיות מסמכים בני התקופה  הכתובים ארמית: בתל באר שבע, בערד ובתל חוֵּילְפֶה (=להב) נמצאו למעלה ממאה אוסטרקונים העוסקים, רובם ככולם, בחלוקת מצרכים לחֵילוֹת המצב; יחידות אלה הוצבו בצפון הנגב לאחר שנת 400, שאז מרדו המצרים באימפריה הפרסית והשתחררו מעוּלָהּ. מרד זה הפך באחת את חבל הבשור לחבל-ספר מבוצר פרסי וישנם רמזים, המתבטאים בשורת חורבנות בשכבות הפרסיות באזורנו, כי המצרים אף תקפו כאן והפרסים השיבו במתקפת-נגד והשתלטו מחדש על "חבל הערבים".

החגיגה הזאת לא נמשכה זמן רב: בשנת 332 לפני הספירה השתלטו היוונים, בהובלת אלכסנדר [*] ממוקדון ("הגדול"), על כל המזרח התיכון וכך בא הקץ על האימפריה הפרסית שהיתה הגדולה ביותר בעולם הקדום. יש לציין, כי בצפון הנגב ובחלקים נוספים בארץ, לעתים ההמשכיות בשרידים הארכיאולוגיים אל תוך התקופה הבאה ("ההלניסטית") הם כה רצופים עד כי נראה שהחלפת השלטון היתה יותר אדמיניסטרטיבית מאשר צבאית-חברתית וזה תואם את המקורות ההיסטוריים המספרים על משלחות המְקָדמות "בלחם ובמלח" את פני המשטר החדש.

היה הומה ומעניין אז באזורנו…

דן גזית

 

[*] מימי קדם ועד לא מכבר, לכל השמות הפרטיים היתה משמעות (שלעתים אינה ברורה לנו). "אלכסנדרוס" ביוונית קדומה פרושו "אדם המושיט עזרה".

 

פורסם לראשונה ב"ככה זה,גיליון-117"

 

תגובה אחת

השארת תגובה