וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים   (ישע' ב: 7) 

וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים   (ישע' ב: 7) 

(שנת 1917 בחבל הבשור ועוד כמה ענייני סוסים: 100 שנים לפרוץ המלחמה העולמית הראשונה)

 

כ-3.5 קילומטרים מצפון-מערב לקיבוץ בארי וכ-600 מטרים ממזרח לגבול הרצועה, על פסגת גבעה, מתנוססת אל עבר הרקיע אנדרטה עצומה המתארת באופן סמלי דמות סוס ענק הניצב על רגליו האחוריות; זהו אתר ההנצחה לפרשי אוסטרליה, ניו זילנד ובריטניה שפעלו באביב של שנת 1917 לכיבוש עזה הסמוכה מידי העות'מאנים במלחמה העולמית הראשונה. האנדרטה תוכננה על-ידי האדריכל הירושלמי ידידיה אייזנשְטָט והוצבה בשנת היובל לסיום המלחמה (1968) ביוזמת השגרירויות של המדינות שנזכרו לעיל ובעזרת קק"ל.

Public Domain via Wikimedia
יד אנזא"ק

בשנת 1917, בין החודשים מרס – נובמבר, שהו ברחבי חבל הבשור התחתי 10 חטיבות פרשים שכללו מעל רבבת סוסים: רוב הסוסים היו מיועדים לשאת על גבם לוחמים, חלקם היו "תומכי לחימה" – רתומים לנשק מסייע (תותחים ומקלעים כבדים) וחלקם היו סוסים להחלפה. מלבדם פעלו בטריטוריה המוחזקת על-ידי הבריטים אלפי סוסי-עבודה, פרדים, גמלים (ששימשו גם ללחימה וגם להובלת משאות ונפגעים) ואפילו חמורים – בסך הכל כ-80 אלפי בהמות. יש להניח שמספר דומה של הולכי-על-ארבע היה גם בצד העות'מאני של החזית (שעברה בין נחל בשור לבין הדרך באר שבע – עזה). תשעת החודשים האלה, של אביב יבש וקיץ לוהט, חיסלו כל סיכוי למרעה רענן ולכן בכל יום דרושים היו כ-500 טון של מספוא מיובא להאכיל את שפע הבהמות ובראש ובראשונה את הסוסים הלוחמים! אין לנו פרטים רבים על הצד העות'מאני (המתגונן), אך בצד הבריטי (התוקף) הגיעה מידי-יום רכבת מיוחדת עמוסה בחבילות-חציר ובשעורה מהדלתא של הנילוס אל חַ'אן יוּנִס שברצועת עזה ומשם פוזרו בעגלות ובמסילות-ברזל צרות אל היחידות.

Public Domain via Wikimedia
פרשים ניוזילנדיים בקהיר בדרכם לחזית א"י

יותר מסובך היה להשקות את הבְּעִיר הזה, כל יום, והרבה, בנגב הצחיח שלנו. בחשבון מקורב דרושים היו לכך יותר מאלפיים מטרים מעוקבים מים ביממה (להדגמה – פי 3 מהתכולה של בריכת השחייה בגבולות). לשם כך התרחשה פעילות אדירה של ניקוי בארות עתיקות, כריית בארות חדשות, התאמת בורות מים עתיקים לאכסנת מים. העמקת נביעות וגֵבים בנחל בשור, התקנת משאבות בקידוחים בגדות הנחל,הקמת שקתות בחניונים והכשרת דרכים להובלת הבהמות אליהם; במקביל הובלו לכאן מים ברכבות ובצינורות מתעלת המים המתוקים שבמזרח הדלתא.

הקשר שבין שפעת סוסים לחבל הבשור הוא, כנראה, עתיק יומין – ומעניין מחקרו של פרופ' מנשה הראל שטען כי בימי קדם היה כאן מרכז לגידול סוסים משובחים ומזונם המועדף, שְׂעוֹרָה ("ככה זה" 81); אחד מישובי שבט שמעון, שישב בצפון הנגב, נקרא "חֲצַר סוּסָה" (יהושע יט); ברצפת הפסיפס של כנסיית סטפנוס הקדוש בבאר שמע מתוארים סוסים אצילים ומטופחים; האם זאת מִקְרִיוּת גרידא שדווקא מעל חבל הבשור התחתי מתנוססת אנדרטת הסוס?…

סיפורים (ואגדות…) למכביר נרקמו על הקשר האינטימי שבין הרוכבים לסוסיהם (ואף סרטים הופקו בנושא); חלק מהם נולד כבר בשלבי הגיוס הראשונים של הפרשים האוסטרלים והניוּ-זילנדים (שרובם אורגנו בעוּצבת האָנְזָ"ק, כפי שכּוּנוּ בראשי תיבות) וגם של חלק מפָּרָשֵׁי בריטניה, כאשר כל מתגייס חייב היה להתייצב עם סוסו האישי והם חֻיְּלוּ כאחד! ידועות טרגדיות קורעות-לב  שאירעו בסוף המלחמה, כאשר ניתנה פקודה להוביל ברכבות למצרים את הסוסים שְׂבֵעֵי הקרבות שנותרו ולמכור אותם כסוסי-עבודה לפלאחים שם אך בני-זוגם הפרשים נלחמו – פיזית ממש – למנוע את הגזירה.

 

על אף היחסים שנרקמו בין הפרש לסוסו, יש להדגיש את הבעייתיוּת הטקטית שבצמד כזה בעת הקרב: הרוכב מתקשה להפעיל בעת ההסתערות נשק חם במהלך הרכיבה; לסוס חסרה בכלל המוטיבציה ללחימה וקיימים בו הרתיעה והחשש הטבעיים מרעשים חזקים ומקולות-נפץ, מתנועות פתאומיות ומחשיכה. זאת אחת הסיבות שבקֶרֶב הפרשים הלוחמים בארץ ישראל התעוררו לחצים לוותר על הרובים המכודנים בהסתערויות ולחזור לחרבות ולרמחים!

יש לקוות כי גם המורשת הנרחבת והמרגשת הקשורה לסוסים תֻּצָּג למסיירים ב"דרך האנז"ק" המשחזֶרֶת את האיגוף הגדול לכיבוש באר שבע ("ככה זה" 13) שהושקה בשנת 2013 ומוצָאהּ משטחי המועצה שלנו, קצת דרומה ממחנה רעים.

דן גזית

 

– תודה לרנה הברון מבארי על הפרטים בעניין האנדרטה.

– להרחבה בנושא, ראו מאמרי: "באש או בחרב" – 1918-1917: דילמת "הפרשים הקלים האוסטרלים" במלחמה העולמית הראשונה.

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון-125"

 

 

 

 

השארת תגובה