וַיֵּנִקֵהוּ דְבַש מִסֶּלַע (דברים ל"ב: 13)

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַש מִסֶּלַע (דברים ל"ב: 13)

(מה שאפשר להפיק מאבן אחת)

Public Domain via Wikimedia
A Land Flowing with Milk and Honey, illustration from Henry Davenport Northrop 1894 Treasures of the Bible

בשעת צהריים לוהטת, בקיץ 2008, ניצבו ארבע דמויות ("כנופיית הארבעה") סמוך למושב מסלול ליד אבן בולטת בצד כביש 241 ("כביש הרעב", מצומת גילת לצומת מעון). היו אלה שחר יסינובסקי (מטעם המועצה האזורית מרחבים), טלילה ליבשיץ והאדריכל זהר צפון (מטעם קק"ל) ואנוכי (מטעם הרקע ההיסטורי). חסרו בפגישה נציג מע"ץ ונציג ארגון "מושבי הנגב" ששטחיו גובלים בכביש. על האבן רשום בצבע שחור "M3", קיצור של major three, לאמור – הפינה השלישית של המשולש הראשי שממנו נמדדה כל הטריאנגולציה של ארץ ישראל בראשית ימי המנדט הבריטי. סיפורו של "המשולש הראשי" פורט היטב ב"ככה זה" 25 ולכן לא אחזור עליו כאן, אלא אוסיף שתי תובנות: ראשית – ברור כי האבן (שסיימה זה מכבר את תפקידהּ מאחר ומדידות הקרקע נעזרות בלַוְינים וסרטי המתכת שוכנו באוספי "כך חיינוּ") ראויה לשימור היסטורי; שנית – מאחר והאבן מוצבת על קפל-קרקע בולט וגם ניתן לחנות על הכביש הישן (שנותר מביטול העיקול החד) ויש אפילו מעט צל ממספר איקליפטוסים (שרידי שדרה היסטורית הזקוקים לעידוד*) – הרי יש כאן פוטנציאל לפיתוח מִצְפּור, וכפי שמתברר – גם בעל ערך-מוסף הגון. ובזאת עסק ה"קְוַארְטֶט" באותו יום חם.

בשלהי התקופה העות'מאנית, היתה הסביבה נחלתו של השבט עַרַבּ אל קְדֵירַאת ממטה התִיָאהַא; תולדות השבט הזה לוטות בערפל, ויש הטוענים כי מוצאו בנוצרים שהתאסלמו בתקופת מסעי הצלב. בית העלמין של השבט היה בראש ההגבהה (שעליה גם מוצבת אבן ה-M3), וזאת בעצם הסיבה המקורית לעיקול החד ב"כביש הרעב" – כדי לא לפגוע בקבורות (בשנת 1994, בעת שיפוץ הכביש, מֻתָּן העיקול כי גרם להרבה תאונות). בתקופת המנדט הבריטי היו פזורים בנחלת השבט מבני-אבן ולבני-בוץ ולידם מאגרי-מים בנויים – סימן מובהק לחקלאות-מטעים; שרידי מבנה אחד בולטים ממש בסמוך לאבן וכנראה התגורר בו רצען ידוע, כי באחת המפות הישנות מכוּנים בית העלמין והחורבה הזאת מַקְבָּרַת בִּרְבִּז, לאמור (בתוּרְכּוֹ-ערבית) "בית הקברות של הרצען".

התצפית מהאבן מיוחדת מבחינה גיאוגרפית: במבט צפונה נגלה כל אגן הניקוז של נחל גרר, כחלק ממישורי חבל הבשור – עד העיר נתיבות שעל קו האופק, סימן למיקומהּ על גבול אגן הניקוז של נחל שקמה; מימין לנתיבות, מאחורי העמק הרחב של נחל גרר, מציצה (בעיקר בשמש של אחר הצהרים) העיר רהט, על רקע יערות להב; במזרח אנו נהנים ממראה מרהיב של מוסד עלה-נגב הסמוך ומדרום – קו האופק חסום בשולי רכס גבעת חבלנים-חצרים-אופקים, המהווה פרשת-מים בין הנחלים גרר ובשור.

מלבד המִצפור וסיפורהּ של האבן – הרי כמו שנאמר בהגדה של פסח "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום": בחתכים שבוצעו ב"כביש הרעב" (המנדטורי) ניתן לראות את שיטת הבנייה ב"עבודת-יד" ("סולינג") של התשתית בגזיזי-אבנים, שיטה שעברה-חלפה מן העולם; דרך מעביר-מים שלם אפשר לעבור מצד לצד מתחת לכביש ההיסטורי; קבוצת שיחי מָלוּחַ מספרת על המושבים הראשונים שנוסדו לאורך הכביש בראשית שנות ה-50 של המאה העשרים והמלוח, העשיר בחלבון, ניטע על-פני מאות דונמים כמרעה עבור הכבשים של המושבניקים – אך לא שאלו קודם את הכבשים (המתעבות אותו…). יתכן ובשלב מסוים גם תתבצע "חפירה ארכיאולוגית" חינוכית ב"בית הרצען" עם נוער המושבים.

כפי שנראה מהכביש, עבודות הפיתוח באתר כבר החלו ובינתיים נבנו בסיסים לשלטי-הסבר ומקום-כינוס.

דן גזית

– ביום 2.7.12 הוצבו שלטי-הסבר באתר.

* עד-כה לא צלחו ניסיונות הנטיעה של עצים נוספים באתר: השתילים נגנבו מיד…

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-93"

 

השארת תגובה