התישבות חסרת-מנוח

התישבות חסרת-מנוח

הדינמיקה של הישובים בחבל הבשור התחתי, 1956-1943

(יד לישובים שננטשו ולישובים שנעקרו ועברו למקום אחר)

בתהליכים ההיסטוריים של ההתישבות העברית החדשה בארץ-ישראל, יוּחד לחבל הבשור מקום יוצא-דופן: מחד גיסא, בחבל-ארץ זה נרכשו קרקעות על-ידי יהודים כבר בשלהי המאה ה-19 (למשל – אדמות דנגור) ובראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 כבר הצטברו – דרומית לקו עזה-באר שבע –  עשרות אלפי דונמים בידי משקיעים יהודים; מאידך גיסא, המוסדות הלאומיים נמנעו מלממש את זכות ההתישבות בחבל עקב חוסר ידע אקלימי ואגררי, חשש מבעיות בטחון ורתיעה מהסתבכות עם שלטונות המנדט הבריטי.

ואכן, גורמי המרחק (מחסור בדרכים בטוחות), הקשר המקוטע, האקלים הבלתי ידוע, חוסר-ידע חקלאי לתנאי הנגב , הניכור הממסדי, בעיות תקציב, המתח הבטחוני ומעל הכל – מלחמת העצמאות שניתקה את ישובי הנגב הנצור – גרמו  לניידות, נטישות ופירוקים; ישובים בודדים בחבל הבשור נותרו עד היום כפי שעלו על הקרקע, באתרם ובהרכבם ולכן אפשר להגדיר את התופעה הזאת ככלל – במסגרת התקופה הנידונה.

הישובים שהועלו על הקרקע בחבל הבשור על-ידי המוסדות המיישבים  (חברת הכשרת הישוב, "ועדת הנגב", הקרן הקיימת, הסוכנות היהודית, התנועות המיישבות והמרכז החקלאי) עד קום המדינה, היו מבחינה אירגונית ק י ב ו צ י ם (אפילו אם הגופים שעלו על הקרקע התכוונו, בסופו של דבר, להיות מושבים – כגון בית אשל, נבטים, מבטחים ותקומה); המסגרת הקולקטיבית הקלה בהתמודדות עם התנאים הקשים. רק אחרי שנת 1948, החלו מוסדות המדינה להעלות על הקרקע בחבל הבשור גם מושבים.

חובה גם להיזכר בשתי מגבלות חשובות שקבעו כמעט תמיד את מיקומם המקורי של הישובים בתקופת טרום-המדינה: א. עיקרון הביטחון – הן בפני התקפות של ערביי הארץ ושכנותיה והן מול פעילות עויינת של השלטון הבריטי; ב':הישוב היה חייב להיות מוקם כולו על אדמה יהודית ללא עוררין – אם פרטית ואם לאומית – מגבלה אשר לעתים סתרה את א' = עקרון הביטחון. לאחר תום מלחמת העצמאות הוסרו, כמובן, שתי המגבלות הללו והישובים שסבלו מהן מיהרו לשפר את מיקומם בהתאם ליכולתם.

 

*  *  *

 

להתישבות, שנוּוטה בידי המוסדות הלאומיים, קדמה בחבל הבשור אפיזודה מעניינת: בשנת 1934 יזם רוכש קרקעות בשם חיים בן-יאיר, "ישוב פרטי" על אדמותיו בביר שֶנק (צאלים של ימינו); את הכפר שתכנן כינה "אבן יאיר", מכר בו מגרשים ובינתיים העלה על הקרקע קבוצת פועלים שהתגוררו באוהלים, כרו באר וזרעו שעורה. בן-יאיר פנה לקרן הקיימת ובקש לגייס את תמיכתה בישוב הנבנה ואת יוזמתה בהקמת ישובים נוספים על אדמות יהודים בין עזה לבאר שבע. קק"ל התעלמה מפנייתו ו"אבן יאיר" נעזבה.

הישוב הראשון שעלה על הקרקע בפאתי חבל הבשור (28.1.43) היה קיבוץ בארות יצחק (שהשתייך לתנועת "הפועל המזרחי"). מיקומו של הישוב, מול מבואותיה המזרחיים של העיר עזה, משך אליו במלחמת העצמאות את התקפות הצבא המצרי שהרסו את מבניו והפילו חללים רבים. אנשי הקיבוץ עמדו בגבורה מול ההסתערויות אך לאחר המלחמה העדיפו לעבור למרכז הארץ והתיישבו מחדש על אדמות וילהלמה, מזרחית לפתח-תקווה. באתר המקורי נותרו מגדל המים המנוקב, שלטי-זיכרון ובית קברות, המשמש כיום גם את קיבוץ נחל-עוז שהוקם מערבית לאתר. בקיבוץ עלומים הותאם מבנה לאתר-זיכרון לבארות יצחק.

CC BY-SA 3.0 via wikimedia
מגדל המים המופגז, שריד לאתר ההיסטורי בו הוקם קיבוץ בארות יצחק בשנת 1943

 

שלושת המצפים

מהתכנית המקורית של העלאת עשרה "מִצְפים" במרחבי קרקעות הלאום בנגב – נותרו שלושה, שנבנו (1943) במרווחים של חודשיים זה מזה: בקיבוץ גבולות ("השומר הצעיר", 12.5.43) היתה תחלופת אוכלוסין – הגוף המייסד עבר (1946) צפונה וייסד את קיבוץ חצור; תקופה קצרה שהו במצפה אנשי יחיעם (גרעין "הסלע"; עזבו באוקטובר 1946 לצפון).  אנשי חצור הוחלפו בנירים (להלן) ואחריהם (בנובמבר 1946) קבלו את המקום חברי "אלמגור" שהמתינו בפתח תקווה לעליה על הקרקע (חברות-נוער מעין שמר וממעברות וקבוצת בוגרי בן שמן), הם אנשי גבולות דהיום. בתום מלחמת העצמאות ביקשו לעבור 9 ק"מ צפונה, ליד תל שרוחן, אך המוסדות המיישבים סרבו לאשר זאת ("לא נוטשים את ראשון המצפים") אך התפשרו על  1.5 ק"מ צפונה (כארם א-סלאטין) לשם עברו; הוצע גם לקיבוץ לעבור לאזור אשל הנשיא, לגליל  או לאדמותיו ליד קרית גת – אך הוא עצמו דחה את ההצעות. אתר המצפה (לאחר ששימש עד ראשית 1952 כתחנת-ניסיונות חקלאיים ומאז ועד 1970 לאימוני לוחמה-בשטח-בנוי  של צה"ל) הפך בשנות ה-90  למוזיאון-חי לתולדות המצפים ומרכז אירועים (כמו אינדי-נגב).  קיבוץ רביבים, המצפה השני ("הקיבוץ במאוחד"), התפצל לאחר תום מלחמת העצמאות (רוב חבריו, שעדיין ישבו בראשון לציון, עברו לאלונים ובמקומם הגיעה הכשרת "מעוז" מ"המחנות העולים"); גם הוא נדד 1.5 ק"מ צפונה וגם הוא הסב את האתר המקורי למוזיאון-חי. המצפה השלישי, בית-אשל, ששכן בצמידות ממזרח לבאר שבע הערבית, סבל רבות כל תקופת מלחמת העצמאות ולאחריה עברו חבריו ויסדו (1.8.49) את מושב היוגב, ליד מגידו. האתר מוחזק היום בידי עמותה הנתמכת על-ידי קק"ל ומצוי (2009) בשלבי שחזור ושיקום מתקדמים.

 

ישראל - הסיפור המתועד
חקלאי זורע שדה ליד מצפה גבולות

 

י"א הנקודות

שלוש השנים שעברו מאז קום ה"מצפים" לימדו את המוסדות המיישבים כי עדיף מבחינה מדינית, אירגונית, יוּרידית ובטחונית להתיישב בנגב (- ואז כוּנה חבל הבשור "הנגב הרחוק"…) ב"גלים" או בקבוצות; ואכן בלילה אחד עלו על הקרקע י"א נקודות (6.10.46), מהן ארבע בחבל הבשור (ועוד ארבע קרוב לשוליו: כפר דרום, חצרים, משמר הנגב ושובל); כל הארבע עקרו ממקומן המקורי:

קבוצת אורים ( בוגרי המחנות העולים, "גורדוניה", גרעין בולגרי – "מכבי צעיר" –  וארצישראלי מבן שמן, קבוצת "לניר" ממוסד "אהבה" בקרית ביאליק וחברות-נוער מכפר מכבי ומגבע – "חבר הקבוצות") הוקמה כ-4 ק"מ דרומית-מזרחית לגבולות. לאחר כחצי שנה עבר הישוב ל"בית הבטחון" שנבנה כ-1500 מ' צפונית-מזרחית, כדי להתרחק מגבול המשבצת הקרקעית ומהחול הטובעני. בשלהי מלחמת העצמאות עקרה הקבוצה כ-13 ק"מ צפונה, אל עימארה, איזור יותר נוח לתחבורה ולחקלאות (לפי תנאי הימים ההם). באתר נותרו שרידי "בית הבטחון" בן הקומתיים ואנדרטה צנועה במקום העלייה הראשון. קבוץ בארי ("הצופים ב' – בארות", "הנוער העובד", "החלוץ" מבבל;"הקבוץ המאוחד") עבר, עם סיום מלחמת העצמאות, כ-2 ק"מ מזרחה על מנת להתרחק משטחי הבתרונות שהקשו על עיבודי הקרקע. באתר נשמרו בית הבטחון, מוצב, מגדל-מים ושרידי תשתיות של צריפים. תקומה; עלה כקיבוץ – יוצאי פלוגת נוטרים מבת גלים – "בני עקיבא" (הגרעין הדתי של הפלמ"ח, עולים מתורכיה, מרומניה, מהונגריה ומתוניס) כ-6 ק"מ מדרום-מזרח לבארי ועבר אחרי המלחמה 6 ק"מ לצפון-מזרח, סמוך לכביש עזה-באר שבע והפך למושב (30.5.49). לפני המעבר קלטו אנשי תקומה קבוצת בני עקיבא, שנשארה במקום עוד כשלוש שנים עד שהקימה את מושב שרשרת.  באתר נותר בית הבטחון (בבדיקה שערך בעז זלמנוביץ בחודש יולי 2007, התברר שבקומתו השניה נותרו על הקירות כתובות אחדות שהיו שייכות, כנראה, לבית-כנסת).

בישוב הרביעי בקבוצה, קיבוץ נירים (גרעין "ניר" מ"השומר הצעיר" ונוער עולה מאירופה), דבק סיפור יוצא-דופן: תוך שנתיים וחצי התיישב שש פעמים!… ומעשה שהיה – כך היה: בראשיתו התמקם במצפה גבולות (29.6.46). בליל העליה של י"א הנקודות, התחפרו המכוניות בחול כקילומטר מהגבעה המיועדת (דנגור, היום ליד קיבוץ סופה) ובלחץ הזמן הוחלט להקים את הקיבוץ (צריפים וגדר) בינתיים במקום זה. בראשית 1947 הועבר המחנה בהדרגה לגבעה וכשהושלם – הופיע במאי קולנוע, יהודי–אמריקני נלהב, והבטיח תשלום נכבד עבור פירוקו והקמתו מחדש לצרכי הסרטת "עליה על הקרקע" אותנטית… וכך היה. הקיבוץ חרב לחלוטין בקרב הגבורה נגד הצבא המצרי ביום הפלישה (15.5.48) ובאפריל 1949 עבר 11 ק"מ צפונה לתחומי משלט צבאי ששכן בחִירבת מָעִין. בסוף אותה שנה עבר הישוב מערבה לאתרו הנוכחי, אחרי שדחה את הצעת התנועה להתנחל בגבעת שיח' נוראן ("המיקום נבחר לפי גובה החיטה וכמות הגשם"). האתר בדנגור הפך למחנה צבאי ואחר-כך ניטש. באתר נותרה אנדרטה.

public domain via
September 1946 מבט מהאוויר על קיבוץ נירים

שלישיה ותאומים

חלפו על חבל הבשור אך ארבעה חדשים –  ושלושה ישובים עלו ביום אחד (7.2.47): עלומים, שורשים ומבטחים (ואחד היומונים התלהב והעניק כותרת:'כוחות עלומים היכו שורשים בחוף מבטחים'…). קבוץ עלומים ("בני עקיבא") הוקם כ-13 ק"מ מדרום-מערב לבאר שבע, באתר שהוחזק זמנית על-ידי גרעין "אופקים" של תנועת המושבים (שעבר יותר מאוחר ל"רמת נגב" – ראו להלן); לאחר חדשים אחדים המתישבים עזבו והקימו את סעד (וברבות הימים הנציחו את עלומים בשם קיבוץ הסמוך לסעד); את מקומם תפסו אנשי גרעין "מוריה" ("הפועל המזרחי") ואליהם הצטרף חלק מגרעין "נחשונים" (בוגרי "השומר הצעיר" מקן קהיר –  והמיזוג המוזר עלה יפה…). לאחר כשנה וחצי המקום נעזב ואנשי השוה"צ עלו לנחשונים, ליד פתח-תקוה. באתר לא נותר דבר מלבד מערכת נרחבת של תעלות-קשר שנחפרה מאוחר יותר לצרכי אימוני צה"ל.

רוב חברי קבוצת שורשים ("חבר הקבוצות"; היום – צאלים), שהיתה מורכבת מבוגרי חברות-נוער מישראל ומהגולה, עברו מיד עם תום מלחמת העצמאות לכפר החורש שבגליל התחתון, ובחודש ינואר 1949 עלו לאתר מייסדי צאלים החדשה (גרעין ממוסד עליית הנוער סלבינו באיטליה). באתר הראשונים, הצמוד לקבוץ, נותרו בית הבטחון, יסודות מגדל המים, יסודות צריפים ו"בור הפיקוד" של המג"ד חיים בר-לב מימי הנגב הנצור. קבוצת מבטחים ("העובד הציוני") התפרקה בשלהי 1948 – לאחר שעוד קודם לכן חלק מהחבורה עקר לניצנים –  וקבוצה אחרת עברה לכפר המכבי; גרעין "שבילים" הצפין לתלמי-יפה. האתר נעזב, הוחזק זמנית על-ידי צה"ל ואנשי קיבוץ ניר יצחק (שכונה אז 'דנגור' ו'ארץ ישראל ט"ו'). הישוב במבטחים חודש ב-17.12.50 כמושב ואוייש לסרוגין בעולים מכורדיסטן (בעיראק), מרוקו, פולין והונגריה שרק מקצתם נותרו בישוב כיום. באתר המקורי, כ-2.5 ק"מ לדרום-מערב, נותר בית הבטחון.

המוסדות המיישבים הצליחו "להשחיל" לאיזור עוד צמד ישובים לפני תחילת ההתדרדרות הבטחונית בנגב עקב הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947: עשרה ימים קודם לכן עלו חלוצה ורמת הנגב. חלוצה ("הקיבוץ המאוחד", גרעין "משאבים") מוקם סמוך לחורבות חלוצה ההיסטורית ועם עלייתו על הקרקע החל לסבול מהתנכלויות תושבי הכפר חלסה שאילצוהו להתבצר. לאחר כשנה ניטש המקום מסיבות משקיות וכמחצית מתושביו נמנו על מייסדי קיבוץ משאבי שדה (5.1.50). באתר נותרו שרידי המשלט, יסודות מבנים ואקליפטוס גדול. רמת הנגב ("חבר הקבוצות", גרעין "אופקים": מחלקת פלמ"ח שהתגבשה במשמרות ובמסדה) התיישב – לפי עדויות בע"פ – כ-3 ק"מ מדרום-מזרח לשורשים (=צאלים) והורכב מקבוצות ילידי הארץ ונוער עולה. הישוב נעזב במהלך מלחמת העצמאות. לקראת פברואר 1951 הוקמו צריפים באתר והובאו שש משאיות גדושות בעולים ובחפציהם. מאחר והמתישבים המיועדים הגיעו באור-יום (שלא כמקובל…) –  ראו את הישימון סביבם וסרבו לרדת מכלי הרכב (הצריפים הועברו מאוחר יותר לקבוץ מגן; האחרון שנותר משמש כמוזיאון לתולדות מגן). הישוב הלא-מאוייש הזה נתכנה "צאלים ב'" או "אופקים" (להבדיל מעיירת הפיתוח) ובשנת 1960 התמקם בו מחנה זמני של מחפשי-נפט. היום לא נותר באתר דבר וקיימת אי-בהירות לגבי מיקומו (לפי גרסת החוקר מ' גבעתי, מקום הישוב היה בסביבת מצד אלוף, כ-8 ק"מ ממזרח לקיבוץ צאלים); במפת 100.000: 1 Rafah ,פברואר 1947 ועליה תדפיס-רכב "מפת דרכים, ערוכה ע"י חטיבה 11, קיץ 1948", מסומנת "רמת הנגב" בנ"צ 064-107, היום במערב בסיס צאלים).

צילום - ד"ר אבישי טייכר
בית הבטחון הישן במבטחים

יש מדינה

לאחר מלחמת העצמאות מתחיל פרק חדש בתולדות חבל הבשור. מדינת ישראל הצעירה יישבה את החבל בשני מפעלים מקבילים: התיישבות בטחונית לאורך גבול רצועת-עזה על-ידי קיבוצים, והתישבות לאורך צירי-תחבורה על-ידי מושבי עולים. בשנים הראשונות לעצמאות נותרו התנאים הקשים בעינם וכך גם תגובות המתישבים: נטישות, תחלופה ופירוקים.

הישוב הראשון שעלה על הקרקע בחבל הבשור לאחר תום מלחמת העצמאות (יולי 1949) היתה קבוצת נווה יאיר (יוצאי לח"י משוחררי-צה"ל) שמיקומה היה כקילומטר וחצי ממזרח לעין השלושה של ימינו. הישוב נעזב לאחר פחות משנה עקב קשיים כלכליים, בטחוניים, חברתיים וסכסוכים עם קיבוצים שכנים. באתר ניצב אשל בודד ותחתיו שרידי שלט. כחודש לאחר עליית נווה יאיר עלתה קבוצת צור מעון ("העובד הציוני" – גרעין עולים ויחידת נח"ל), שנבנתה כקילומטר ממזרח לניר-עוז של ימינו. היה זה הקיבוץ הגדול והאמיד ביותר בסביבה, אך סכסוכי-קרקעות עם קיבוץ שכן ובעיות עם תנועת-האם המיישבת גרמו לפירוקו בסוף שנת 1951 וחלק מחברי הקיבוץ עבר למבקיעים. אחריהם התישבו במקום בני מושבים ותיקים, אך מחוסר תנאים להקים במקום מושב – גם אלה עזבו ועברו למושב ניר-בנים. הישוב ניטש סופית ב-1954. באתר נותר שלד הבטון של הרפת ועליו שלט-הנצחה וצפונה משם – מבנה של מקלט. כיום מוקמת רפת משותפת (ניר עוז – ניר עם) על חלקו המערבי של האתר.

הישוב האחרון בחבל שנדד ממקומו היה כרם שלום. ראשיתו היתה בהאחזות נח"ל דתי בשם "כרם אבשלום" באתר כארם אבו-סאלם (ליד מושב יבול של ימינו)  שנבנתה יחד עם האחזות דקלת הסמוכה (13.6.56). ביום 16.10.56 החליט משרד הביטחון לאזרח את כרם אבשלום ולכנותה "כרם שלום" (אך יחידות-נח"ל המשיכו לאייש אותה; באוקטובר 1959 הוחל להציב במקום גרעיני "השומר הצעיר"). דקלת פורקה לאחר מלחמת קדש ("מבצע סיני") בסוף 1956 (שרידי חורשה, יסודות מבנים ו-3 "פילבוקסים" שנותרו, נמחקו ב-2008 תוך הכשרת הקרקע לחקלאות של ישובי מפוני גוש-קטיף בני נצרים ונָוֶוה). ב-15.5.68 עלה קיבוץ כרם שלום ("השומר הצעיר") למפגש הגבולות ישראל-רצועת עזה-מצרים ולאחר שלוש שנים עבר, מסיבות בטחוניות, 3 ק"מ צפונה למקומו הנוכחי. באתרו המקורי הוקם בסיס צבאי.

לעומת ניידותם של הקיבוצים – כל המושבים שהוקמו בחבל הבשור נותרו  באתרם, אלא שתחלופת האוכלוסיה בהם היתה סוערת; לדוגמה – פדויים, מסלול ופטיש הוקמו יחדיו (3.3.50) ומיד אחריהם רנן ובטחה. לפדויים הובאו עולי תימן, למסלול – עולי פרס ולפטיש – עולים ממצרים שסרבו לרדת מהמשאית. כעבור יומיים הגיעו לרנן ולבטחה עולי תימן ואתם ה"מצרים" שחזרו  בינתים לפטיש אך מיד עזבו. גם ה"תימנים" מרנן נטשו את הכפר. עולים מתוניס, שהובאו לפטיש הנטושה – עזבו גם הם ואז הגיעו למקום עולים מכורדיסטן (מאי 1950). גם "גוש מבטחים" (מבטחים, ישע ועמיעוז) לא ליקק דבש: על מבטחים סופר לעיל; מושב ישע  (אוקטובר 1956) שאוייש בעולים ממצרים, נעזב כמעט לחלוטין פעמיים. מושב עמיעוז (אוקטובר 1956) יוּשב על-ידי עולים ממרוקו ומרומניה וננטש; בשנת 1960 הגיעו לעמיעוז, במסגרת גרעין נח"ל, כשלושים בחורי-ישיבה מחסידי ויז'ניץ.  לאחר כחצי שנה  סולקו מהמקום, בעיקר בגלל לחצם של אנשי מבטחים הסמוכה בטענה שהאברכים "מתעסקים" עם הבנות שלהם…

על הקמת "עיירת הפיתוח" (כיום עיר) אופקים (1955) נכתב במקום אחר ("ככה זה" 61)..

*   *   *

 

ואז מה היה לנו

נסקרה כאן תקופה סוערת ובלתי-יציבה בעליל בתולדות ההתישבות בחבל הבשור. הרגיעה באה לאיזור רק בשלהי שנות ה-50, עקב הירידה במתח הבטחוני לאחר "מבצע קדש", שבמהלכו נכבשה רצועת-עזה; רווחה כלכלית מסוימת השתררה כשהגיעו לנגב מים בשפע ("קו ירקון-נגב"), שופרו כבישי האזור ונוסדו אירגונים גדולים שסייעו לחקלאות המושבית (למשל "ארגון מושבי הנגב").

תופעה בולטת לעין היא  כ י ו ו ן  ה נ ד י ד ה  של הישובים שנעקרו ממקומם: מלבד ישוב אחד (חלוצה) – כולם עברו צפונה! "נטייה צפונית" זאת מוסברת בכמה מישורים: לגבי הנגב – הצפון סימל שפע, ממסד, מרכזי-השפעה ומשענת; העלייה צפונה –  פרושה יותר גשמים לחקלאות, יותר בטחון וקיצור צירי תחבורה ותקשורת, יותר קירבה לבני משפחות החלוצים שנותרו במחנות הזמניים במושבות; לצפון היתה משמעות כפולה, מעשית ופסיכולוגית והיא אכן ניכרת ברורות בתהליכי העקירה.

דן גזית

 

מקורות:

אורן, א'. תשל"ח. התיישבות בשנות מאבק: אסטרטגיה יישובית בטרם מדינה, תרצ"ו-תש"ז, 1947-1936. ירושלים.

אילן, צ'. תשל"ה. מה מקור השם דנגור? טבע וארץ י"ז\3: 150-149.

אלקיים, מ'. תשנ"ה. 40 שנות ישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה. תל אביב: 178.

אמיתי, י'. 1983. גבולות, חלוצת המצפים בנגב. מועצה איזורית אשכול.

בר-מאיר, ע' (עורך). תשל"ט.  צאלים – 30 שנה. קיבוץ צאלים.

בר-מאיר, ע' (עורך). 1998. אשכול בשנת היובל לישראל. מועצה איזורית אשכול.

בר-צבי, ש'. 1977. היו היו ימים. "שֶבָע" (יומון), 13.5.77, באר שבע.

בראון, ד'. (ללא תאריך). מורדים בישימון – סיפורה של בית אשל 1943 – 1948. מושב היוגב.

ברזנר, ע'. תשנ"ד. הנגב בהתיישבות ובמלחמה. משהב"ט – ההוצאה לאור.

ברסלבסקי, י'. תש"י. הידעת את הארץ – ארץ הנגב ב'. הקיבוץ המאוחד: 376 – 452.

גבעתי, מ'. 1994. בדרך המדבר והאש. הוצ' מערכות; מפה בעמ' 448.

גזית, ד'. תשמ"ו. חבל הבשור. החברה להגנת הטבע: 164-159.

גזית, ד'. תשס"ז. מאבן יאיר ליישוב הנגב. עת-מול 192: 23-20.

גיטר, ר'. 1997. חמישים השנים הראשונות: 1996-1946, יובל קיבוץ נירים. "מערכת", קיבוץ דליה.

דה-מלאך, י'.2007. מגבעות טוסקנה למרחבי הנגב. הוצ' אריאל, ירושלים.

הברון, ר' (עורכת). 1985. עד הנגב. קיבוץ בארי.

הברון, ר'. תשנ"ז. עשר נקודות ונקודה, יובל לעליה. החברה להגנת הטבע.

זיוון, ז'. 2012. מניצנה עד אילת. אונ' בן גוריון: 251-248.

זילברמן, ח' (עורכת). 2015 (?) . מרה – מרדכי גלילי. הוצ' קיבוץ נירים (?).

כהן, מ' (עורך). תשס"ב. שדות נגב (עזתה) – אדם, נוף ומורשת. "מקום" – ירושלים: 234, 272, 302.

לפיד, ע'. 1989. שמיר מתח כאן גדרות. "קיבוץ" (שבועון), 24.5.89: 7-6.

מוריס, ב'. 1996. מלחמות הגבול של ישראל,1956-1949. עם עובד, ת"א.

מיטיב, ב'. (עורך). 1998(?). יחדיו – נירים, סיפורי ראשונים. הוצ' קיבוץ נירים.

נאור, מ' (עורך). תשמ"ו. עידן 6 (יישוב הנגב 1960-1900). יד יצחק בן צבי.

נוברשטרן, ח' (עורכת). תשנ"ג. 50 שנות מצפים בנגב – גבולות, רביבים, בית אשל. המועצה לשימור אתרים והחברה להגנת הטבע.

נתן, א' וקרמסקי, א' (עורכים). 2002. קבוץ נולד. הוצאת ארכיון עין השלושה: 111-105.

עד, מ'. תשל"ז. השר הראשון: כך צמחו מושבי הנגב. "גלגל", באר שבע.

פורת, ח'. תשנ"ו. מישימון לארץ נושבת – רכישת קרקעות והתיישבות בנגב. יד יצחק בן צבי.

 צור מעון. 1997. חוברת בהוצאת חברי קבוצת העובד הציוני; 1998. דיסקט ראיונות עם חברי קבוצת בני המושבים.

צ'יזיק, י'. 29.9.1949. דו"ח על מצב הבטחון בנגב הצפוני. מכתב אל ראש הממשלה דוד בן גוריון; הארכיון הציוני המרכזי, 10658\15 S: 2.

ציפר, ד'. 1996. חדר משפחה. הוצ' ירון גולן, תל אביב.

קליאוט, נ'. תשמ"ג. נטישת ישובים וחידושם בהתישבות הציונית. אופקים בגיאוגרפיה 10-9. אונ' חיפה: 118-111.

קרן, צ'. תשמ"ה. נווה במדבר: סיפורו של איש חצרים. המכפיל בנגב, באר שבע.

קרק, ר'. 1974 (?). תולדות ההתישבות החלוצית בנגב עד 1948. הקיבוץ המאוחד ומצפה רביבים.  רמת גן: 126-125.

קרק, ר'. תשס"ד. שישים שנה למצפות הראשונות בנגב. אריאל 162.

רז, א'. 1996. שיחת קיבוץ: בארי 1943-1956. קיבוץ בארי.

שלם, ח'. תשמ"ח. לנגב: נוה יאיר – סיפורה של התישבות. הוצ' יאיר, ת"א.

שקולניק, י'. תשס"ח. מתנערת מאבק הזמן. ארץ וטבע 114: 41-34.

*   *   *

הצלבות מידע בעזרת: יוסף אשד, חצור – מוצא עילית; שמעון אלוני ומשה ורדי, גבולות; מרדכי ספיר ונסים בן-ארויה, אורים; בני מיטיב, נירים – אשקלון; אמנון דגיאלי ושולה רם, נירים; רנה ואברהם הברון, בארי; יהודה דרור ("צ'וּבָּה"), רביבים; אורה רפאל ("אורה הקטנה"), חלוצה – תל אביב; יעקב אוחיון, אופקים; מאיר אלביני, מגן; חברים מצור מעון ב"כנס מחזורים", 1997; ארכיון חנינא פורת, להב – אוניברסיטת בן גוריון בנגב; ד"ר יהושע בר-און ממכון טוביהו (באוניברסיטת בן-גוריון בנגב). תודה לכולם.

 

 

 

 

 

 

השארת תגובה