הַרְבֵּה אַרְבֶּה

הַרְבֵּה אַרְבֶּה

(מִתְקֶפֶת הארבה בשנת 1960 – עדות אישית) בערב סגרירי של שלהי חודש מרץ, בהמולת ארוחת הערב, נכנס אדם לא-מוּכר לצריף חדר האוכל בגבולות והסתודד עם מרכז המשק; מאוחר יותר פנה אלי סדרן העבודה והודיע: ממחר אתה עובד בארבה! וזאת לדעת: כשבועיים קודם לכן נחתה להקת ארבה גדולה בחולות חלוצה ומצאה אותם מתאימים להטלה (- רכים ולחים). בינתיים בקעו החגבים, "הרגישו שהם עַם והתחילו ללכת" בכיוון צפון-מערב, בדרכם חיסלו את כל הצמחיה ואיימו על השטחים הירוקים של גבולות וצאלים. האגף להגנת הצומח במשרד החקלאות – שנציגו (שאול חומסקי) נכנס באותו ערב לחדר האוכל –  נחלץ לעזרה והִקְצָה למלחמה שני מרססים גדולים (על צוותיהם), מטוס-ריסוס, ג'יפ וכמויות גדולות של רעלים (פרתיון, מלתיון וסוּבִּין מורעל). תפקידי היה לנווט את כל המערכת הזאת: לפנות-ערב הייתי יוצא בג'יפ לחולות כדי לבדוק היכן ה"חזית" – שרוחבהּ היה 6-5 ק"מ – נעצרה ללינת-לילה. שעת הקשר (האלחוטי – טְרוֹם-עידן הטלפון!) עם הטַיָּס היתה 21.00 וכך הייתי מסביר לו היכן להרעיל עם שחר. בארבע בבוקר, אחרי ששָליתי מתא הכביסה (המלוכלכת) שבמכבסה שני סדינים, הייתי מעיר את שני ה"דגלנים" ומציב אותם בשטח משני צידי חזית הארבה, לנופף בסדינים למטוס שהופיע עם הזריחה (ופעם קרה שהמטוס לא התחיל לרסס אלא הנמיך מאוד מעלי, הטַיָּס פתח את החוּפה ושאג: "איפה השני?" ולאחר חיפוש קצר איתרתי את הדגלן נוחר מתחת לְשיח, עטוף בַּסדין). אחרי הפעילות האווירית הגיע תור צוותי הקרקע: מדשֶנֶת כימית טעונה בסובין מורעל פיזרה את החומר במקביל לחזית (שכבר החלה להתקדם); החגבים אכלו את הפתיון ואלה שבאו מאחור אכלו (קָניבָּלים!) את המורעלים. כנראה שהסובין הזה היה טעים כי גם הסוס המנוח שלנו, זַמְבִּי, אכל ממנו… לקראת הצהרים, עם עליית החום, היו החגבים מחפשים צל, בעיקר תוך טיפוס על עצי שדרות משברי-הרוח – ואז הצטרפו לקרָב המרססים שֶעָטו על ריכוזי החגבים (ובהזדמנות זאת גם חוסלו עצים רבים…). זאת היתה מלחמת-נסיגה כשהשטיח הירקרק-אפרפר, המורכב ממיליארדי חגבים (כשכל אחד מהם אוכל ביום כמשקל גופו), הלך וסגר על גבולות. החגבים כבר הִתְנַשְּלוּ שלוש פעמים ובקרוב יתחילו לעופף, ואז – – – ואז, בצהרי שבת אחת, כשהִרְשיתי לעצמי לנמנם, נשמעו בחצר צעקות: הארבה בַּכֶּרֶם! – בחמת-זעם התחלנו, בשני המרססים, ממש להטביע אותם ברעל על השורה הראשונה של הענבים, וזאת היתה נקודת השבירה של מתקפת הארבה. ניצחנו. מקורו של הארבה "שלנו" ("הארבה הנודד" או "ארבה מִדְבַּרִי" ובלטינית "שסוע-זנב מתקבץ") הוא בעיקר ממזרח אפריקה, שם הוא חי בגפו (ובצבע ירוק) אך מידי שנים אחדות הוא מצהיב או משחיר, מתלהק ונודד בעזרת הרוחות. כיום ניתן, בעזרת הלווינים, לאתר אותו ולהשמידו בטרם יזיק. הרבה מכות-ארבה ארעו בארץ, אך בשנת 1915 חיסל הארבה אפילו את הפרדסים! עד לפני דור, המלחמה נגד ארבה מעופף נעשתה על-ידי הפחדתו ברעש כדי שלא ינחת ובתקווה שבינתיים תחזק הרוח ותרחיקו; נגד ארבה "רגלי" היו חופרים תעלות בדרכו ומציתים בהן חומרי-דלק (והוותיקים זוכרים את הסרט "האדמה הטובה"…). הבדווים האמינו כי משוכות-קיקיון הם סגולה לעצירת ארבה ("אוכל ממנו ומת"…). ארבה מטוגן או קלוי הוא חטיף מבוקש (וכשר! – ויקרא י"א) בעֵדוֹת אחדות וניתן אף לשמרו. בתקופת המנדט הבריטי היה קיים אצלנו חוק (שמקורו עות'מאני) כי בְּעֵת מִתְקפת ארבה, ניתן לעצור אנשים ללא אבחנה ולגייסם (גם בעל-כורחם, אם יש צורך) למלחמה בארבה; החוק הזה עדיין תָּקֵף במדינת ישראל!… דן גזית – קריאת-חובה: תנ"ך, ספר שמות, פרק י', פסוקים 15-12; ספר יואל, מההתחלה ועד פרק ב', פסוק 12. קריאת-רשות למהדרין: אנציקלופדיה מקראית, ערך "ארבה"; להרחבה נוספת – חוברת "אריאל" 168 (2004), עמודים 43-28.

השארת תגובה