הַמַּדִּים ואני

הַמַּדִּים ואני

(32 שנות מערכת-יחסים עם צה"ל) הכל החל עם שֵׁרוּת החובה (שאז היה עדיין שנתיים וחצי) במסלול המקובל בנח"ל: של"ת מוקדם של חודש וחצי במסילות (החל מ-11-12.12.55, שהוא יום "מבצע כנרת", ובשמו הרשמי: "עלי זית". בדרך מקיבוץ מסילות ללשכת הגיוס בטבריה, פגשנו את הכוחות חוזרים מהמבצע הלילי (ולא ידעתי כי בתוכם היה גם בן-דודי משה קפלן…) – המשך של"ת מוקדם במסילות תחת "פיקודו" של איצקו המא"ז הקפדן – מסוף ינואר 1956 טירונות (4.5 חודשים) במחנה 80 – קורס מ"כים (גם-כן 4.5 חודשים) בבית דראס = באר טוביה (מחזור י"ד)(*) – מלחמת קדש והקרב הלילי במיתלה (עליהּ כתבתי במקום אחר) – הדרכת טירונים במחנה 80 (דתיים! גרעיני "הטירה-דרום" ו"המעפילים" – חלקם נותרו עד היום בקיבוץ סעד ולעתים אני פוגש בהם. בסוף 2016 הם ציינו בסעד 60 שנה לחיולם והזמינו אותי למסיבה. היה נחמד) – התחמקות ממיוּנים לקורס קצינים ומ"צעדת ארבעת הימים" – מ"כ במחלקות הנח"ל בדגניה ב' ובמסדה – מ"מ במחלקת הנח"ל בנווה איתן – 35 יום בכלא 6 (עתלית), עליהם יסופר במקום אחר (להלן) – של"ת מאוחר בגבולות; הוא אשר אמרתי – מסלול רגיל. ואז גויסתי למילואים. בשנים הראשונות הדרכתי בהשתלמויות-מכי"ם-מילואים בבסיס משטרת בית גוברין, בצוות יחד עם יאיר גרוניך ז"ל ועוד 6 קצינים. בהקשר לבסיס הזה, אני חייב לציין שרמת המזון שהוגש בחדר האוכל שלו היתה כל-כך נמוכה שהיא מאפילה על כל הזיכרונות האחרים משם! פשוט העדפנו להישאר בשטחי האימונים במקום לחזור לארוחות; אז למדנו להכיר, בעזרת בצלאל גלעד מקיבוץ בית גוברין שהיה בצוות שלנו, את "ארץ 1000 המערות" (ולשם גם לקחתי את הקיבוץ לטיול). משם הועברתי למעפ"ד-הגמ"ר (פרוש רש"י: מפקדת העורף בפיקוד הדרום – הגנה מרחבית, ובקיצור: "גוש מגן"). כל שנה ביליתי כחודש בסיורי-נוכחות של נ"נ (פרוש רש"י: קומנדקר) במרחבי הדרום, בעיקר מבסיס כרם שלום לאורך הרצועה עד מעבר נחל בשור ובחזרה וכל בוקר סריקה רגלית בין ניר יצחק לצאלים על "ציר משה" (היום "דרך השדות", שהוא בערך "ציר הכללה" הצבאי) בלווית גששים בדוים (שמהם השכלתי רבות). בין לבין – אימונים בירוחם (+ השתלמות בסרטים הודיים בעיירה) ושם פעם כמעט הרגו אותי כשלא שמעו לתחינותי כי אני אלרגי לזריקות טטנוס ובכל אופן הזריקו), קורס קצר במחנה משמר הנגב לצוותי הפעלה לתותחי-שדה קלים (כל ישוב קיבל צמד תותחים + סככה למקרה ש…), קורס מש"קי-מק"בים (מקלעים בינוניים = "בֶּזָה") בדוֹרָה (ליד נתניה) וקורסי בניית מִפְקדוֹת והשתלמויות-הג"א (שהיום מכוּנוֹת "הגנת העורף") בירוחם ובצריפין. לא נשכחה גם שהות של 7 שבועות ברפידים (ביר גפגפה)  שהחלה בתפקיד צנוע כסמל-מחלקה לצרכי שמירות ולאחר שבוע נבעטתי למעלה – בתוקף הנסיבות (המ"מ חלה ולא מצאו לו מחליף) – והפכתי להיות מ"מ. שלושה מחזורי-מילואים ביליתי כמש"ק-מבצעים ("סמב"ץ") במחנה גוש-מגן, ובמסגרת תפקיד זה הקפצתי באחד הלילות את כל הכוחות במרחב הדרום (כולל משטרה, משמר הגבול וכיתות הכוננות בישובים…) כי קיבלתי דיווח על תנועת-כוח שחדר מגבול מצרים (אבל שכחו למסור לי מראש שזה תרגיל…); רק תארו לכם מה קרה אחר-כך במשרד… משתי צרות נמלטתי ברגע האחרון: מקורס נהגי זחל"מים (אחרי שהוכחתי לצה"ל, בקושי רב, כי אין לי רשיון נהיגה בדרגה ג' על אף הרישום בניירת של ה"גוש"…) ומקורס הסבה לשריון (אחרי שהסברתי להם שבקוטרי הנוכחי לא אוכל להשתחל לתוך טנק…). ובעניין זה (הקוטר שלי) יש להרחיב ולומר כי בעיה קבועה התעוררה כל שנה בעת החיול למילואים: המדים שנופקו לי לא יכלו להכילני. בפעם הראשונה נשלחתי עד צריפין, למתפרה הצה"לית, כדי להתאים לי שם מדים. בעת השחרור בקשתי לחתום על המדים המותאמים ולשמור אותם אצלי למילואים הבאים – אך נתקלתי בסירוב ("זה בניגוד לתקנות"). ומאז, כל שנה, לאחר החיול, נסעתי מגוש מגן לצריפין ושם במתפרה מדדו אותי, הִמְתַּנתי ("תבוא מחר לקחת") עד שסיימו לתפור שני זוגות מדים (מבריקים ונוצצים כמדי אפסנאי) ונסעתי בחזרה… ואז – בגיל המופלג של 44 – קבלתי מכתב מצה"ל: תודה ושלום ולא להתראות (פרוש רש"י: אתה כבר זקן בשבילנו). מאחר ולא כך הרגשתי – נסעתי לפיקוד הדרום בבאר שבע ובקשתי להתנדב לשרות מילואים. ולמה דווקא לפיקוד? כי שם כבר הכירו אותי כמתנדב ותיק במחנה צאלים, כשקצין החינוך במפקדת הבסיס (חיים הוּבֶּר הג'ינג'י) "סיפח" אותי למשרדו שנים קודם לכן כדי לעזור למש"קיות שלו בהכרת הסביבה ובהכנת הצוותים של פיקוד הדרום המתחרים כל שנה בחידון הצה"לי לידיעת הארץ (כן, היה פעם דבר כזה…). התנדבותי נתקבלה והתחלתי כמָרצה לידיעת הסביבה במחנה בכרם שלום: כל מחזור מילואים (בערך כל 4 שבועות) נתקבל בהסבר בן כשעה וחצי, ביום ההחלפה, על יתרונותיו וחסרונותיו של ה"חור" שאליו הוא נקלע… באופן טבעי, אחרי כשנה – הכל כבר היו מומחים לידיעת הארץ והיה צריך לחפש משימה חדשה. חזרתי לפיקוד הדרום, ארגנתי להם מחדש את הספרייה לידיעת הארץ וכתבתי עבור בסיסי צאלים "תיקי-שטחים". ומהם תיקי שטחים? כל צפון הנגב שתחת שליטת צה"ל היה מחולק לעשרות שטחי-אימונים ממוספרים; לכל שטח כזה בניתי פרופיל גיאוגראפי, ארכיאולוגי והיסטורי, כולל אתרי מורשת, עם מפות-אתרים ואיפיון עתיקותיו והכנתי תיק שמציג למפקד בבהירות מה הוא יוכל להסביר לחייליו מחד-גיסא ואיך להיזהר כדי לא לגרום נזקים מאידך-גיסא (ואם התיקים אבדו – ממש חבל!). כאן כדאי לציין כי "חוק העתיקות" הממשלתי – שלא כמו רבים מהחוקים האזרחיים – תקֵף גם בצה"ל ומודגש ב"פקודות מטכ"ל". במקביל השתתפתי בכמה סיורי-הכנה להדרכת חיילים בהכרת הסביבה, שבחלקם – לפי דרישתי – גם ניצה השתתפה (ולצורך זה "גייסנו" אותה לצה"ל אד-הוק, לפי דרישת הביטוח…). כך חלפו בנעימים ארבע שנות-התנדבות במילואים ושוב ניסו להפטר מהזקן (זה אני). נסעתי לבקו"ם (בסיס-קליטה-ומיון) בתל השומר לדבר עם קצין-ידיעת-הארץ הצה"לי (יאיר קלוש?). גם הוא ניסה לנפנף אותי ואמר: לצערי, לא נותרו לי תקנים פנויים בדרום מלבד בידיעת הארץ ברצועת עזה! – והוא לא הבין את השמחה הגדולה שקפצה עלי ואת תשובתי החיובית המיידית… איזו הזדמנות להכיר חבל-ארץ שָׁכֵן ועוד שכזה!     הרעיון היה "להכניס לעניינים" את יחידות המילואים המשרתות ברצועה כדי שידעו לאן התגלגלו ומעט יחכימו. רצועת-עזה נשלטה על-ידי אוגדת עזה, שהתחלקה אז לשלוש חטיבות: צפונית – שנשלטה ממשטרת העיר עזה, מרכזית – שנשלטה ממשטרת חאן יונס ודרומית – שנשלטה ממשטרת רפיח (הכינוי "משטרה" במקרים אלה מכוּוָן למצודות ה"טיגרט" הבריטיות שהוקמו כתחנות משטרה). השיטה היתה להקים שלושה צוותים (בצוות שלי היו איש-טבע וסביבה המצויד במקרן ושקופיות בן משמר הנגב – אלון דגני, זמר באר-שבעי חביב שליווה עצמו בגיטרה להעלאת המוראל – יעקב נוה וארכיאולוג שיסייר עם הכוחות – מחופש ללוחם – ובדרך יצביע על אתרים מעניינים – אני). כל צוות ישרת ברצועה 4 פעמים בשנה, כל פעם 5-4 ימים, כשהוא עובר בין יחידות המילואים (יום לכל חטיבה + יום-יומיים להצטיידות ולהתארגנות). מה אומר ומה אדבר – היו אלה שלוש וחצי שנים מיוחדות במינן ולעתים אני חושב שיותר משלימדתי בהן – למדתי בעצמי, בנוסף לרכישת הכרה מפורטת של הרצועה על כל מכמניהּ. התחלנו בפגישת הצוותים עם האוגדונר יורם יאיר ("יָה-יָה") שהעניק לנו הסבר מפורט על הרצועה ובעיותיהּ ולסיכום לקח אותנו בג'יפ שלו לסיור-שטח במשך כמעט יום שלם עד שנוכח לדעת שלא "נלך לו לאיבוד" (בסך-הכל הרי היינו עצמאיים לנפשנו ובכל מקום ביצענו תֵאוּם "מעכשיו לעכשיו" תוך השתלבות בתכניות המקומיות). מה שנוגע לחלקִי בכוח – חָבַרְתִּי לסיורים הרגילים בשטח כחייל מן המניין, ותוך כדי ביצוע המשימה השתדלתי להוביל אותם לאתרים מעניינים, להציגם לפני החיילים ולספר עליהם (כמו, למשל, שפך נחל בשור=עזה לים, מבנים עתיקים שעדיין בשימוש, תלים ארכיאולוגיים, בית הכנסת העתיק בחוף עזה, מסגד שלם מהתקופה הצלבנית בבית חנון, השכונה היהודית של פעם בעזה ובית הקברות היהודי, ביצות דיר-אל-בלח, השכונה הנוּבִּית בעבסאן, גבול 1906 בין פלסטינה וסיני בגזרת רפיח ועוד). העדפתי את הסיורים עם היחידות של הדרוזים. מאחר והם הכירו את לשון התושבים (והבחינו בניואנסים העדינים של דבריהם – דבר שנבצר ממני); היה מעניין לשמוע בתיווּכם את הסברי התושבים על האתרים השונים ושימושיהם בימינו. החיילים הדרוזים גם הצביעו בפני על אורחות-חיים, צורות התנהגות ושפת-גוף של התושבים שהיו בעלי משמעות חשובה אך לי הם לא אמרו דבר. איתם – הסיור היה בפירוש לימודִי לשני הצדדים. ובלי תקרית-אש בעזה הרי אי-אפשר: יום אחד, הסיור שאיתו יצאתי הוזעק למעגן הדייגים "לסגור את החוף". הסתבר שאחת מסירות הדייג נחשדה בעינֵי ספינת ה"דָבּוּר" שפיטרלה לאורך החוף. הסירה סירבה לעצור לביקורת והחלה להפליג אל המעגן ממש קרוב לקו החוף (היכן שהדבּוּר אינה מסוגלת להתקרב), כשהיא מתעלמת מצרורות-ירי רצופים להזהרה שנשלחו לכיוונהּ מהדבּוּר. לפתע הסירה שינתה כיוון ועלתה בתנופה על החוף, נקשרה במהירות לכבל שנכרך על-גבי גלגל אחורי (ללא צמיג) של טרקטור המעוגן בחול ונמשכה – בכוח סיבוב הגלגל – מטרים אחדים במעלה החוף. כהרף-עין נעלמו הדייגים בהמון שהתאסף לשמע היריות – והתקרית נסתיימה (כנראה). באחד הסיורים גיליתי שוליים של רצפת-פסיפס צבעונית עתיקה מתחת לערימת-אשפה אדירה במזבלה בקרבת משטרת עבסאן אל-כּבּיר (="הגדולה", בניגוד לשכנתהּ מצפון, "הקטנה"). ביקשתי רישיון-חפירה מאגף העתיקות – ואכן קבלתי… תכננתי על עזרת חיילים שיתנדבו לחפור בזמנם החופשי וקבלתי אישור נלהב של האוגדה. התחלתי בהכנות. ערב אחד, במפגש קצינים ששרתו בקבע באוגדה, נתתי הרצאה על הגיאוגרפיה וההיסטוריה של הרצועה. בתום ההרצאה שאלו הקצינים: למה רק למילואימניקים מגיע לראות בשטח את מה שסיפרת? ומה איתנו? הֵשבתי: תארגנו אוטובוס ליום שלם ולא תתאכזבו. קבעו תאריך, הבטחתי מקום לניצה, הכנתי תכנית – ושלושה ימים קודם לסיור המתוכנן פרצה האינתיפאדה (הראשונה, דצמבר 1987) ובזה נגמרה "ידיעת הארץ" ברצועת עזה וגם נסתיימה רשמית תקופת המדים שלי.   את רישיון החפירה בעבסאן (מס' "2.86.8 עזה" מיום 4.11.86) מִסְגַּרְתִּי והוא תלוי היום על הקיר בחדר העבודה שלי בצריף… דן גזית *  *  *         נספח : "מקום אחר" (ראו בסופה של הפסקה הראשונה שבראש הרשימה). הנספח הזה עוסק בחצי השני של שנת 1957 ומתחיל לאחר פסח; אז הסתיים מחזור הטירונים שבו הייתי מ"כ במחנה 80 תחת שרביטו של המ"מ נָתְקָה השובב (ויחד עם עמוס המכונה חוּג'וּ, בנו של השר ספיר – שר המסחר והתעשיה בממשלות העבודה-מערך, שבמסגרת ביקורו כנציג מדינת ישראל בהכרזת העצמאות של גאנה, הביא לי לבקשתי משם את מעטפת היום הראשון של הבולים החדשים!). פניתי למפקד הבסיס וביקשתי להמשיך ולשרת בו כסמל חינוך. בַּקָשתי נשקלה ובינתיים התכוננתי לתפקיד החדש, ואז הודיעו לי שנדרש דחוף מ"כ למחלקה בקיבוץ מסדה, הנכלל בנח"ל כנרת (=גדוד 902: "קמים ב-9, עושים 0 כל הזמן, כלומר שוהים בכנרת, וגומרים ב-2"…). הבסיס היה בחצר כנרת, בהּ הקימה חנה מייזל-שוחט בית-ספר חקלאי לבנות בשנת 1912 שכּוּנה בשם "חוות העלמות" (לאחרונה עברה החווה שיקום ושחזור). ביום שהגעתי למסדה נפלתי למשכב עם חום גבוה (עד היום איני יודע במה חליתי) ושלושה שבועות לסירוגין הייתי מוטל קודח על מיטתי בצריף, כשבחוץ חום של 40 מעלות, ורק מידי פעם מישהו מציץ פנימה וזורק משהו לאכול. בבסיס (חוות כנרת) שמעו על מצבי רק כשלא הגעתי לטקס חלוקת דרגות הסמל שזומנתי אליו (ושבמילא אף אחד לא עדכן אותי בעניין…). מישהו הגיע למסדה והעביר אותי למחלקה בדגניה ב', בתור "מ"כ חלופי זמני" כשלאף אחד לא ברור מה לעשות איתי. בינתיים התאוששתי ובניתי לי סדר-יום קבוע: קם בבוקר, הולך לחדר האוכל לאכול, יוצא לטרמפִּיָדה בכביש צמח-טבריה ויורד באשד-כנרות (האתר מצפון לגינוסר שממנו החלו לחפור את "המוביל הארצי" מהכנרת). משם הייתי עולה כנוסע על מכלית-סולר שנסעה לאורך המוביל שבבנייה ומתדלקת את הקומפרסורים (והנהגים שמחו לקחת אותי: היה להם עם מי לדבר בדרך החתחתים הארוכה) וכך זכיתי לראות את מהלך הבנייה של המפעל האדיר הזה על סִיפוֹנו הענק בנחל עמוּד ומנהרת עֵלַבּוּן. בערב הייתי עושה את דרכי בטרמפים בחזרה ומגיע בזמן לארוחת הערב בחדר האוכל אשר בדגניה ב'… לאחר כשבועיים שוב הוזעקתי – על ציודי – לבסיס והמג"ד קידם את פני בזו הלשון: סמל גזית, יש לי משימה בשבילך: המחלקה בקיבוץ נווה איתן נותרה ללא מפקד. אתה עולה על משאית הציוד הזאת ונוסע לשם להיות מ"מ. סמל המחלקה ששמו בן-מלך מחכה לך והוא יעביר לך את התפקיד. אני מקווה שלא תאכזב אותי! – והלך… אך ירדתי מהמשאית בנווה איתן – הוברר לי המצב לאשורו: המחלקה היתה מורכבת בעיקר מבני תנועת הנוער העובד בחדרה ובנווה חיים (= השכונה המערבית של חדרה, בין כביש 2 לכביש 4, על-שם חיים ארלוזורוב, כמובן) שהכרתי היטב וגם הם שמחו לקראתי. אז גם התברר לי שלפָנַי היו למחלקה 6 (!) מפקדים ש"לא החזיקו מעמד" אצל הכנופיה החדרתית ובשל כך היא עמדה תחת איום לפיזורהּ בין המחלקות בארץ אם חייליהּ ימשיכו להתפרע. סמל בן-מלך הוביל אותי למבנה שבו שלוש מיטות ("זאת שלך, זאת שלי וזאת של מרים טמיר המ"כית (…). אותי אתה לא תראה הרבה במילא…"). עלעול בתיק שהועבר אלי הבהיר לי שקיימות כמה מטלות באחריותי כמפקד: לדאוג שהכל מתייצבים לעבודה בזמן, וזה אומר ב-4 לפנות בוקר (כי אחרת אי-אפשר לשרוד בחום הנוראי של יולי בעמק הירדן יותר מכמה שעות בהעמסת חבילות-קש בשדה); לבצע מסדרי נוכחות וחדרים; לחתום על דוחות העבודה; פעם בשבוע להרצות למחלקה על נושאי מור"ק (= מורשת קרב), יום בשבוע נסיעה לנח"ל כנרת לישיבת מ"מים (**) ואולי עוד כמה מטלות שנשכחו ממני במהלך השנים. בעוד אני ישב בחדרי ומעיין בניירת ומזיע – (החדרים קוררו באמצעות מתקני טפטוף מעל שכבת עשב-ים יבש שהוצאה מהמזרונים ונפרשה על החלון המערבי שמקבל את הבריזה, כשיש כזאת) – נכנס אלי אחד מפיקודי החדשים (שהיה אפסנאי המחלקה), התיישב והסביר לי במתק-שפתיים, בשם ההיכרות הוותיקה  בינינו, כי המחלקה מתנהלת בעצמה יפה מאוד – ללא התערבות המפקד (והמפקדים שהתערבו כבר מזמן הועברו מכאן…) וכך יעבור הזמן בנעימים על כולנו… ועתה, מה שנותר לי הוא רק לוודא "שקט תעשייתי" בין המחלקה והקיבוץ: חיילי המחלקה עבדו כדרישת המשק, התאמנו מידי-פעם כדרישת הצבא ואנוכי עסקתי בעבודה בשדה (יומיים בשבוע), ישיבת מפקדי המחלקות בנח"ל כנרת (יום בשבוע) (**) וחתימה על טפסים בלי סוף. אבל – היה אז חבר קיבוץ בנווה איתן בשם קָצָ'ה (כן-כן, קצ'ה הוא שמעון כהנר המזוקן הידוע מיחידתו  ה"מיוחדת" של אריק שרון) שלא מצא-חן בעיניו מהלך העניינים הזה עם מחלקת הנח"ל ("אֵילו לוחמים, אילו?" – על משקל "זה נוער, זה"…) והוא "חִכָּה לנו" מעבר לפינה… וזה מה שקרה: ערב ראש השנה חל אז ביום ד' בשבוע, וכרגיל צה"ל הכריז כוננות לכל סוף השבוע הארוך הזה. חיילי המחלקה שלי החליטו שה"סידור" הזה (תרתי-משמע) לא מתאים להם וכולם הבריזו הביתה מיום ד' ועד יום א' בצהרים – וגם אני נסעתי (כי מה שווה מפקד בלי חיילים? וגם נפגשנו כולנו במוצ"ש בקולנוע "חוף" בחדרה…). קצ'ה התקשר למ"פ שלנו, ברטונובסקי, והצמד ארב ביום א' לחיילי המחלקה בשער הקיבוץ, צד אותם אחד-אחד וכולם נשלחו למעצר. אני קיבלתי "יחס מיוחד": הרס"ר בבסיס נח"ל כינרת הכניס אותי עוד באותו היום למשפט ("שמאל-ימין-שמאל-הצדע") אצל המג"ד. מאחר והכזבתי את המג"ד (וראו לעיל) והבנתי שהוא כועס, ניצלתי את זכותי החוקית ולשאלתו – בהתאם לחוק – "האם אתה מוכן להישפט בפני" עניתי "לא, המפקד" (וכאן לקחתי סיכון מחושב כי במקרה זה קיימת אפשרות ש"אפול" לידיים של מפקד הנח"ל, איתמר בן ברק, שהוא בעל סמכויות-הענשה יותר גבוהות – ואכן זה מה שקרה…). עד למשפט הייתי במעמד של "מעצר פתוח" כשבועיים ב"נח"ל כנרת": למעשה הייתי חפשי לנפשי אך אסור היה לי לצאת משער הבסיס (לטבול בכנרת יצאנו מפִּרְצה בגדר מול האגם…). בינתיים חיפשתי מה לעשות ובניתי צנרת-מים חדשה לכל הצריפים והבניינים בבסיס (אחת מהמלאכות החשובות שלימד אותי אבא, שניצלתי אותה גם כשלוש שנים קודם לכן, בעלייה על הקרקע של קיבוץ מצר)(***). מי שהיתה ממונה עלי היתה השלישה הגדודית, שהיתה בעלת מעמד חברתי רם בקרב הסגל, גם בגין היותה חברתו של גיבור ישראל מאיר הר-ציון. ביקשתי ממנה "טיפים" איך להתנהג במשפט ומה צפוי גזר הדין: אחרי עיון מעמיק היא העריכה כי בן ברק יפסוק לי 3 שנות מאסר… מאחר ולדברי השלישה עֵדוּת-אופי חיובית תעזור לי, סיכמתי עם ברטונובסקי (המ"פ) שיבוא למשפט בתור עד לטובתי; לצערי, הוא לא עמד בדיבורו ולא הגיע. מבחינת המשפחה בחדרה, היתה זו תקופה מצערת של דאגה כבדה מצד ההורים וקשה היה להרגיע אותם. זומנתי, נסעתי לפיקוד הנח"ל ביפו ונשפטתי בפני בן ברק. על האישום החמוּר ("נטש את מחלקתו בעת כוננות" – כלומר, נטש עם מחלקתו את נווה איתן…) – חטפתי 35 יום בכלא 6, כלומר עתלית; על הברדק במחלקה – קבלתי 28 יום ריתוק (חופפים למעצר בכלא); על אי-סדר בטפסים – קבלתי 5 לירות קנס (אגב, את חיילי המחלקה שלי גם-כן הענישו במאסרים ובפיזור בין היחידות). אחרי המשפט הצמידו לי שוטר צבאי חמוש (…) ללוותני לכלא. מאחר ונסענו בתחבורה ציבורית, עצרנו בחדרה לדיווח להורים על המצב. כשהוכנסתי בעתלית לצריף העצורים קבלוני בתשואות: כבר דאגנו לך!… התברר שכמעט כל המחזור שלי בקורס מ"כים כבר הספיק להגיע לשם… היום אני חושב כי זה קרה בגלל שהמחזור שלנו (מחזור י"ד) קבל חינוך צבאי גרוע למרוד במוסכמות בעקבות קרב המיתלה בסיני שהשתתפנו בו ותקופת ההתרה של כל רסן בקורס, כלומר עשיית ברדק, כשחזרנו משם. איני בטוח מה כדאי לספר על ימי הכלא ובאיזה פירוט, אך יש לציין כמה דברים: על-אף שעצורים היו מְנוּעים מקבלת מבקרים מהעולם החופשי, זכיתי לביקורים שְׁבוּעִיִים מהאבא של ניצה! הוא עבד בדואר-טלפונים והיה בעל אישור-כניסה לכל מחנות צה"ל, וכל פעם היה מגיע "לבדוק אם הטלפונים בבסיס בסדר"… באופן יחסי לחברַי ביליתי שם לא-רע בכלל (בזכות כישורַי – כבוגר תיכון מצטיין – עזרתי למפקד המעצרים להתכונן לבחינות הבגרות האקסטרניים וכך זכיתי להטבות) : במקום באוהל הציבורי על מיטת לוח-עץ, ישנתי במחסן המזרונים; בתור מעשן (אז) לא הגבילו אותי במספר הסיגריות (ההקצבה היתה 5 ביום ורק אחרי הארוחות ורק בחדר האוכל – גפרורים היו רק לסוהרים); עבדתי בתור פְּקיד-קבלה ושחרורים של עצירים (וכך שמעתי אין-ספוֹר סיפורים) ולא במפעל (לריפוד קסדות ולשאר שימושים חוזרים בשאריות בדים); לפני השחרור, מפקד הכלא קרא לי לשיחה וניסה – לאור נתוּנַי – לשכנע אותי לעזוב את הנח"ל ולהתנדב לחיל האוויר; מחברַי למעצר למדתי בכלא כל מיני טריקים של אסירים, למשל להצית אש ללא מצית וללא גפרורים… כשהשתחררתי חזרתי לבסיסי – נח"ל כנרת, התקבלתי שם יפה ומיד הושיבו אותי ליד שולחן וביקשו ממני לארגן מחדש, כמו שצריך, את כל הניירת שלי מנווה איתן (כי "הצבא צועד על המסמכים"). בינתיים התעדכנתי בשני מאורעות היסטוריים שקרו בעת שביליתי בעתלית: הרוסים העלו בהצלחה לחלל סְפּוּטְנִיק  (חללית זעירה ששידרה כל הזמן בִּיפּ – ביפ – ביפ…) ובכנסת-ישראל הושלך רימון בעת דיון וכמה נפצעו. בערב חורפי אחד, לאחר כשבוע מאז שחזרתי, בעודי מתארגן לשנת-לילה בצריפון שבו שוּכּנתי בשיפולי הבסיס – התדפק על הדלת שליח ממשרד הרס"ר ובידו מעטפה צה"לית חוּמה: סליחה גזית, אבל זה הגיע עבורך לפני כמה ימים! על המעטפה מאחור היתה חותמת: מִפְקדת פיקוד הנח"ל. מה כבר עשיתי עכשיו? אני פותח את מעטפה וקורא: "הנ"ל (זה אני) החל מיום (זה היה לפני שלשום) מוצב לגרעין החוצבים בקיבוץ גבולות לשל"ת מאוחר" וחתום – שלישות פיקוד הנח"ל. – – – בחיי שאני זוכר עד היום, אחרי כמעט 60 שנה, את ההתרגשות שאחזה בי ואת המחשבה הראשונה שחלפה במוחי לאחר שקצת נרגעתי: נְבֵלות נח"ל כנרת, גנבו לי שלושה ימים… מיד ארזתי את הציוד, כיביתי את האור, סגרתי יפה את הדלת וירדתי (דרך הפירצה שבגדר…) לטרמפים דרומה בחצי הלילה הגשום – נסיעה שאני כלל לא זוכר אותה מרוב הריגוש והשמחה. מה שלא ידעתי אז – שמעון אלוני, בתור המא"ז (היום התפקיד הזה מכוּנה רבש"צ) של גבולות, מאז ששמע שאני בכלא – פעל ללא לֵאות ומָשַׁך בכל החוטים האפשריים, בעזרת מחלקת הביטחון של התנועה, כדי לשחררני מהשירות הסדיר ולצרפני לגרעין "החוצבים" ששהה בגבולות כבר כמה חודשים בשל"ת מאוחר, כנהוג בנח"ל. את הסיפור כולו לפרטיו שמעתי ממנו כעבור שנים, כשחָלַקנו מרפסת משותפת סביב שולחן עגול לקפה-אחה"צ מפֶּלח של גזע-עץ עבות ששמעון "השיג" בהיותו גזבר/קניין.   דן גזית.   (*) אמנם הבסיס שלנו היה בבית דראס, אך למעשה רוב האימונים שלנו התבצעו בגבעות עומר (היום הם מכוּנות "גבעות גורל"), צפונית לבאר שבע. למיטב זכרוני, במהלך הקורס הלכנו מהבסיס לשטח 4 פעמים – הלוך וחזור – פעמיים ביום ופעמיים בלילה, במערכים משתנים (בין כתה לזוגות), כ-70 ק"מ לכל כיוון. אימון אחד ארוך ביצענו גם בדרום אזור לכיש – בעיקר ניווטי-לילה. בניווטי-יום התברברנו ימים אחדים בגליל התחתון, בין דיר אל-אסד לג'ת. בשת"פ עם חיל האוויר ועם השריון התאמנו בעמק שרה, ממזרח לבאר שבע. גיבור ישראל מאיר הר-ציון אימן אותנו בלוחמה פלוגתית בלילה לאור זרקורים (כן, פעם היה דבר כזה…). (**) הזיכרון היחידי שנותר לי מהישיבות האלה הוא השיר שחיבר המ"מ של המחלקה בקיבוץ גשר. המחלקה הזאת היתה מורכבת מבני משפחות-עולים מכורדיסטן. השיר – שהפך להיות ההמנון של המ"מים והוּשר בכל פתיחת ישיבה – הכיל את שמות המשפחה של החיילים לפי מנגינת פזמון השיר "לֵך, לֵך למדבר" : חָתוּנְיָאן, איפה פַּצָ'אצִ'י, מְסור דָ"ש חם לפָּטיטו ונָאג'י… וכו' וכו'. (***) לטקס העליה על הקרקע, שהתנהל ביום סגרירי למדי, הובאנו – חברי השומר הצעיר הבוגרים (כתה י"א) מקן חדרה – כקְהַל מוחאי-כפיים, בין השאר גם לשירתו הנלהבת של הרצפלד "שורו, הביטו וראו"; מה שבאמת היה לראות הוא מקבץ קטן של אוהלים שיריעותיהם מתנפנפות ברוח המקפיאה וביניהם ברז-מים בודד שממנו "משכתי" צינור-צינור לכל אוהל. האוהל הראשון שקבל מים היה של הגזבר, שהתפתל על המיטה המתקפלת מכאבים בכליות (זאת היתה גרסתו – אולי כדי להתחמק ממבקשי מזומנים…).   ועוד נספח קצר: אמנם את המדים כבר פשטתי מזמן, אך מזה שנים אני מתנדב להדריך יחידות צה"ליות באזורנו בידיעת הארץ. אני ממש מרוצה להכיר להם את סביבתם, קצינות החינוך והמפקדים נראים גם-כן מרוצים, ואם החיילים בתום ההסברים שואלים שאלות – נראה שהמאמץ השתלם.            

השארת תגובה