בית עלמין שסביבו צמח ישוב

בית עלמין שסביבו צמח ישוב

(הסיפור המיוחד של בית חנוּן)

לפני כאלף שנה חדרה – באלימות – תרבות אירופה המערבית לארץ ישראל (וההיסטוריונים מכנים זאת “מסעי הצלב”). התרבות האסלאמית המקומית, בת כ-500 שנה (שלכל הדעות עלתה בהרבה היבטים על זאת האירופית), נאבקה בה ללא לאות פחות מ-200 שנה עד שלבסוף הצליחה לנפנף אותה.

רצועת החוף של אשקלון היוותה את שיא ההתפשטות לדרום של ממלכת ירושלים הצלבנית לאורך החוף – לאחר מאמצים רבים מצידה שנמשכו כ-50 שנה – והיא שימשה כגבול מול הממלכה המצרית הפאטימית (השיעית). הצלבנים ניסו ללא הרף  להדוף את המצרים דרומה, לעבר חאן יונס, כהכנה לכיבוש הדלתא: במאה ה-12 היו חמישה ניסיונות-שווא כאלה.

ממלכת ירושלים התמוטטה בשנת 1187 בקרב חִטִּין (מערבית לטבריה) מול צלאח א-דּין האַיוּבִּי, אך מסעי-צלב נוספים והסכמים זמניים עם ממלכות אסלאמיות שכנות, “החזיקו בחיים” נסיכויות צלבניות במערב הארץ, לאורך החופים, ועוד כמה מובלעות.

בחודש ספטמבר של שנת 1239, נחת בנמל עכו מסע-צלב חדש, בעיקרו צרפתי, שאירגן האפיפיור גרגוריוס ה-9 ובראשו עמד תיאובַּלְד ה-4 מלך נאווארה (שהיתה ממלכה קטנה, אך עשירה, בגבול צרפת-ספרד). מחנה הצלבנים שעט דרומה, לאורך החוף וב-4 בנובמבר תקף בהצלחה שיירה אסלאמית גדולה ותפס שלל רב. לאור ההצלחה הזאת, החליט אחד ממנהיגי הצלבנים – הנרי דה-באר – על דעת עצמו לתקוף את החטיבה המצרית בעזה עם כ-500 מאביריו הפרשים ועוד מאות חיילים רגליים.

בליל 11 בחודש יצאו הנרי וחייליו בדרך החוף לכיוון עזה ובחצות הם חנו בין החוֹלִיוֹת דרומית לעיר וחגגו: זללו, סבאו והשתכרו. הבדווים בסביבה גילו אותם והסגירוּם – באמצעות  איתות במדורות – למפקד הכוח בעזה, שהקיפם בַּלָּאט מדרום, חסם את דרכי נסיגתם ואז הסתער עליהם לקול תרועת חצוצרות: התפתח קרב-איתנים.

הצרפתים התפתו לתרגיל “נסיגה” של המצרים שמשכו אותם הרחק אל לב החולות מזרחה וטבחו שם כ-1200 מהם. מאות אחדות של נוצרים נשבו ונלקחו לקהיר. תיאובלד (שניסה למנוע מראש את פעולתו של הנרי – ללא הצלחה), פתח במרדף אחרי המצרים, אך בזאת גרם להרג שבויים כדי להקל על תנועת השוֹבים.

לאור הניצחון הגדול, הקים מפקד הכוח האסלאמי – שמס א-דין סֻנְקֻר – מסגד באתר שבו התחולל הקרב וכינָהוּ בשם מסג’ד א-נַּצְרְ (“מסגד הניצחון”), בלב בית העלמין שבו נטמנו החללים האסלאמיים שנפלו בקרב והנחשבים כקדושים. סיפור הקרב לפרטיו נחקק – בכתב הערבי-האַיוּבִּי – בלוח שיש גדול שנקבע מעל משקוף הכניסה למסגד. במהלך השנים החל לצמוח ישוב מסביב לבית העלמין ולמסגד, ששמו הוסב לג’אמע אַ-נֶּבִּי חַנוּן.

מסגד בית חנון – צילום מתוך אלבום של הגדוד ה 3 בחטיבת יפתח משנת 1948 public domain via wikimedia

מעניין איך התגלגל השם “חנון” למקום: שם זה נזכר בכתובות מלכותיות אשוריות מן המאה השביעית לפנה”ס כשמו של מלך עזה, נגדו נלחמו האשורים. כיום בית חנון היא עיירה גדולה, הסמוכה לקיבוץ ניר-עם מצידו המערבי של הגבול עם רצועת עזה.

ועתה בנימה יותר אישית: בשנת 1981, עם שחרורי משֵׁרות מילואים, התנדבתי למדור לידיעת הארץ של צה”ל. לאחר כל מיני פרוייקטים, שובצתי בהדרכות לאנשי מילואים הבאים לשרת ברצועת עזה. כשהתייצבתי שם, הצוות שלנו זכה ליחס מיוחד ממפקד האוגדה יורם יאיר (“יה-יה”): הוא התפנה וסייר איתנו יום שלם בג’יפ שלו בכל האתרים המעניינים שברצועה והציג אותנו בפני אנשי-המפתח המקומיים. וכך, הרבה מילואימניקים זכו – בין השאר – לבקר בהדרכתי במסגד המעניין הזה שבבית חנון ולצפות בכתובת המיוחדת ששרדה ובמבנה יוצא הדופן של העיירה המקיפה ככר ענקית ובהּ בית העלמין והמסגד.

למיטב ידיעתי, הכתובת מבית חנון הינה השריד הארכיאולוגי מהתקופה הצלבנית הסמוך ביותר לחבל הבשור התחתי.

דן גזית

פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-145”

השארת תגובה