בזכות הטשטוש

בזכות הטשטוש

(מנפלאות המפגש הדרמטי בין החול והליס בחבל הבשור)

בין כל האירועים שחוויתי בשנת 1958, היו שניים שהולידו את כותרת הרשימה הזאת: שרות המילואים הראשון שלי בהגמ"ר פד"ם (בעברית: בהגנה מרחבית של פיקוד הדרום = "גוש מגן") ובעבודה בפלחה במישור שממערב לתל שרוחן. באשר למילואים – וותיקי היחידה בוודאי זוכרים את הנערים הבדווים שהיו רכובים על טרקטור ישן שגרר אחריו סבך של חוטי-תיל – "טַשְׁטֶשֶׁת" – בצמידות לגדר הגבול עם הרצועה. בדרכם צפונה, היו מחליפים את הטשטשת בדיסקוס בנקודה מסויימת סמוך לנירים ובדרכם דרומה היו מחליפים בחזרה. בתשובה לשאלתי, הוסבר לי כי מנירים וצפונה, תשתית "ציר הטשטוש" היא אדמת-ליס נוקשה שבקושי נשרטת מהטשטשת, לעומת הקטע הדרומי שתשתיתו חול. ציינתי בזיכרוני כי המעבר בין שתי התשתיות אינו מדורג  אלא חריף ונקודתי.

סמוך לשטחי הפלחה שלנו ליד תל שרוחן עברה דרך, במקביל לנחל בשור, שקישרה אותם עם "כביש הרעב" בצפון. שמתי לב כי אחרי גשם, הַחֵל מנקודה מסוימת – כ-1500 מטרים מצפון לתל – נותרות שלוליות בדרך הכבושה לעומת חלקהּ הדרומי החולי שבו נספגו המים. קישרתי את התופעה הזאת עם עניין "ציר הטשטוש" ועם הידיעה כי קיימות חלקות חקלאיות במגן ובניר עוז החצויות מבחינת התשתית – בצפונן תשתית ליס ובדרומן תשתית חול.

בשלב זה הגיע תור המפה: חיברתי בקָו ישר את שתי נקודות חילוף התשתיות – על ציר הטשטוש ועל הדרך משִטְחי שרוחן לכביש. הקו הדמיוני חצה, כמובן, את החלקות החקלאיות של מגן וניר עוז. המשכתי את הקָו הישר לתוך שטח הרצועה עד הים וגיליתי תופעה מעניינת: הקָו חצה את האזור היחיד ברצועת עזה  שבו נוצרה מערכת ישובים מפותחת. המערכת הזאת חרגה לכיוון דרום-מזרח, הרחק מציר הדרך הראשית שלאורך הרצועה (דַּרְבְּ א-סֻלְטַאן = "דרך המלך"; היום מכנים אותה "דרך צלאח א-דין") – הציר שעליו "מושחלים" ישובי הרצועה הוותיקים והגדולים כמו נתחים על שפוד (וסליחה על ההשוואה…).

במערך היישובי החריג הזה נכללים 6 כפרים, מהם 3 שהפכו לפרוורים של חאן יונס (בַּנִי סֻהֵילֶה, עבסאן "הגדולה", עבסאן "הקטנה", ח'רבת אִחְ'זָעַה, ח'רבת מַעִין אלקַדִימָה וח'רבת מַעִין אַבּוּ סִתָּה = מעון), 4 כפרירים ו-3 קברים קדושים (א-שֵׁיחָ'ה אַמִינָה, שֵׁיחָ'ה שָׂרָה וא-שֵׁיח' מֻחַמָד) שמציאותם מצביעה על רמת הליכוד החברתי. יש להניח שהמארג היישובי הזה התפתח דווקא כאן, בקָו המגע של החול והליס,לאור האפשרות לפתח חקלאות כפולה – גידולים המתאימים לתשתית חולית וגידולים אחרים המתאימים לתשתית של ליס, וכך להגדיל את ההכנסות. כנראה שחלק משגשוג האזור הזה ניתן לשייך לקרבתו אל מוצא דרכי הסחר המדברי לחוף הים ואל "דרך הלימס", כספק של מזון טרי לעוברי האורַח (קיים מידע ארכיאולוגי המצביע על עתיקותם של ארבעה מתוך ששת הכפרים).

אם-כן, מה שנותר לנו הוא להצביע על התופעה הגיאולוגית עצמה, מתוך הנחה שהחול – שמוצאו מצפון סיני ושהורבד על-ידי הרוחות הדרום-מערביות במשך אלפי השנה האחרונות – אכן יצר כעין חזית ישרה, מהעדר מכשולים,  בהתקדמותו לעבר מישורי הליס המצויים בבסיס אגן חבל הבשור התחתי.

לפני שהחקלאות המודרנית הבינה את יתרונותיו של החול, היא השקיעה מאמצים רבים בהפעלת כלים כבדים שחדרו עד לשכבת הליס שמתחת לחול כדי "להעלות רגבים" וליצור שדות "כמו בצפון". מאז נלמד הלקח שעלה בדמים מרובים ולמעשה חזרנו – בתוספת טכנולוגיה מתוחכמת – לשיטות הגידול של קדמונינו שבעקבות ניסיון מצטבר רב-דורי אימצו לכל תשתית את החקלאות המתאימה לה. על ההישגים הללו ניתן ללמוד בביקור בחוות הבשור, מול מבטחים. מומלץ.

דן גזית

 

– תערובת של חול וליס מחבל הבשור נבחרה – מכל הקרקעות בארץ – על-ידי "מוזיאון ארץ ישראל" בתל אביב לליבון לבנים לצרכי בניית "בית כנעני" לתערוכת "חיי יום-יום בכנען בתקופת הברונזה התיכונה" (=לפני כ-4000 שנה) שהוצגה בשנת 1990. מעניין שאת התכונה הזאת של אדמת האזור גילו גם הבדווים שחיו כאן עד שנת 1948 (ואנשי מצפה גבולות חיקוּ אותם בהצלחה).

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-92"

CC0 via Pexels
טשטוש

 

 

 

   

השארת תגובה